רטוריקה ומדע

בעבר נחשבו רטוריקה ומדע כשני תחומים נפרדים שאין ביניהם קשר, אך בעשורים האחרונים החלה להתפתח דיסציפלינה מחקרית חדשה המנסה לשלב ביניהם

24 במרץ 2015

הרטוריקה היא אמנות השכנוע באמצעות השפה – בחירת האמצעים הטובים ביותר העומדים לרשותו של דובר (או כותב) במטרה לשכנע את קהל היעד שלו לקבל את עמדותיו. הפילוסוף היווני אריסטו, בחיבורו המפורסם "רטוריקה", מגדיר אותה לא רק כ"אמנות השכנוע", אלא כ"כושר לגלות את דרכי השכנוע האפשריות ביחס לכל עניין. אמנם הדוגמאות של אריסטו בחיבורו נוגעות לנושאים שבהם עסקה הרטוריקה בתקופתו – הנאום המועצתי, הנאום המשפטי והנאום הייצוגי – אבל אין בכך כדי להגביל את השימוש בה ובכלים שהיא מספקת גם לתחומים נוספים, כולל כאלה שלא היו קיימים כלל בתקופתו. על החשיבות של הרטוריקה גם בתקופות מאוחרות יותר אפשר ללמוד מן העובדה שתוכנית הלימודים הבסיסית של כל סטודנט באוניברסיטאות באירופה, מאז תחילת הקמתן במאה ה־13 ועד לתחילת המאה ה־20, כללה את לימודי שלוש האמנויות החופשיות (טריוויום) – דקדוק, רטוריקה ולוגיקה – שנחשבו לידע הכרחי לכל אדם משכיל.

המדע המודרני, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, מבוסס על המתודה המדעית של פרנסיס בייקון (1561־1626) – מתודה ששמה דגש על תצפיות וניסויים מבוקרים, איסוף שיטתי של עובדות וניתוח מעמיק ואובייקטיבי של כל המידע שנאסף, במטרה לגלות ולהסיק ממנו את החוקים שעל פיהם פועל העולם מסביבנו. על פי בייקון, המתודה הזו היא היחידה שיכולה לאפשר לנו להשיג מידע אמיתי ונכון על העולם.

החברה המלכותית האנגלית, שהוקמה במאה ה־17 בהתאם לתפישה זו, קראה להפרדה ברורה ומוחלטת בין השיטה המדעית לשימוש בכלים רטוריים:

"…להפריד בין הידע על הטבע לבין הצבעים של הרטוריקה, הכלים של הדמיון או התרמית המענגת של סיפורי האגדה… לדחות את כל ההעצמות, החריגוּת והניפוח של הסגנון…" (Sprat Thomas: "The history of the Royal-Society of London")

על פי תפישה זו, המדע נתפש כשיטה אובייקטיבית, חסרת פניות, המבוססת על תצפיות ומדידות מבוקרות להשגת מידע אמיתי על העולם ועל הטבע. הרטוריקה, לעומת זאת, נתפשה ככלי של משחקי מילים, של שימוש בשיטות שכנוע מניפולטיביות, היכולות לשמש רטוריקן מנוסה כדי לשכנע בדבר והיפוכו, בלי כל קשר לאמת האובייקטיבית. לפיכך, הרטוריקה נתפשה כרלוונטית מאוד בשיח הפוליטי, המשפטי והציבורי, אבל לא בתחום המדעי – שכן "האמת המדעית" איננה זקוקה לשום אמצעי שכנוע נוספים מעבר להוכחה באמצעות ניסויים ותצפיות.

הגישה הזו שלטה במשך תקופה ארוכה מאוד. רק במחצית השנייה של המאה ה־20 החלו להישמע קולות שונים שניסו לערער על תפישה זו. קולות אלו היו אחד התוצרים של ההתפתחות שחלה בתחום של "ההיסטוריה של המדע" ובתחום של "הסוציולוגיה של הידע המדעי" בעקבות פרסום ספרו של תומס קוהן (Kuhn) "המבנה של מהפכות מדעיות" (1962), וביתר שאת, עם פרסום עבודותיהם של ברונו לאטור וסטיב וולגאר ("חיי מעבדה: ההבניה החברתית של עובדות מדעיות", 1979) ושל דייוויד בלור ("התוכנית החזקה בסוציולוגיה של המדע", 1982). על פי התפישות הללו, פעילות המחקר המדעי היא בעלת מאפיינים של מפעל חברתי שאיננו שונה באופן מהותי מכל פעילות אנושית אחרת. פעילות זו מבוצעת בקונטקסט חברתי ספציפי, ובשל כך היא מושפעת מגורמים רבים ומגוונים של תקופתה – אינטרסים אישיים, חברתיים, פוליטיים, כלכליים ודתיים – שאין להם ולא כלום עם "אמת מדעית אובייקטיבית". לפיכך, הידע המדעי איננו מייצג "אמת אבסולוטית". מה שנחשב ל"אמת מדעית" בתקופה מסוימת יכול להתברר כתיאוריה שגויה לחלוטין בתקופה אחרת – מה שקוהן מכנה בספרו בשם "שינוי פרדיגמה".

"ההבניה החברתית של המדע" הביאה עמה גם שינוי בתפישה של היחסים בין המדע לבין הרטוריקה. כיום מקובלת התפישה שלרטוריקה יש מקום בפעילות המדעית, אפילו בתחומים של מדעי הטבע – ולא רק בתחום של מדעי החברה. התפישה הזו מבוססת על ההבנה שהמדע בבסיסו איננו "האמת האבסולוטית על הטבע" אלא רק ייצוג של אמת זו כפי שהיא נתפשת על ידי אנשי המדע של התקופה. השיח המדעי מתבצע בתוך קהילייה מדעית שחבריה חולקים מושגים משותפים, קובעים מה נחשב לשאלות חשובות בתחומם, מהי הדרך הנכונה להציג טיעונים או תיאוריה מדעית, ומה נתפש כטיעונים משכנעים וכתשובות בעלות משמעות. כל אלה הם משתנים תלויי תרבות וזמן. "העובדות המדעיות" והתיאוריות הנובעות מהן אינן תמיד חד משמעיות ואינן "מדברות בעד עצמן"; המדענים הם אלו שמציגים אותן במסגרת השיח המדעי ומנסים לשכנע בנכונותן. כיוון שכך, הם נדרשים להתייחס לשאלות כמו מה להגיד, לאיזה קהל יעד, לאיזו מטרה, כיצד לעשות זאת באופן משכנע ובאיזה מדיום להשתמש – אלו הן בדיוק השאלות שבהן עוסקת הרטוריקה.

אריסטו הגדיר את הרטוריקה "הכושר לגלות את דרכי השכנוע ביחס לכל העניין"צילום: שאטרסטוק
אריסטו הגדיר את הרטוריקה "הכושר לגלות את דרכי השכנוע ביחס לכל העניין"
צילום: שאטרסטוק

הרטוריקה של המדע כדיסציפלינה חדשה

עד תחילת שנות ה־70 של המאה הקודמת, הגורמים שעסקו בניתוח היסטורי של השיח המדעי היו בעיקר היסטוריונים ופילוסופים של המדע. עבורם, הניתוח הרטורי של הטקסטים לא היה בעל חשיבות רבה, שכן הם ראו ברטוריקה רק כלי ששימש את המדענים להעברת תוצאות המחקרים שלהם לציבור הרחב, אבל לא כלי בעל תפקיד משמעותי במחקר עצמו ובשיח המדעי המתלווה אליו.

החל משנות ה־70 של המאה ה־20 החלה להתפתח באקדמיה דיסציפלינה מחקרית חדשה: "הרטוריקה של המדע". במסגרת זו החלו להופיע מחקרים שעסקו בתחומים שונים של השילוב בין הרטוריקה והמדע. מחקרים אלו כללו נושאים כמו ניתוח רטורי של מדענים מפורסמים (לדוגמה – ניוטון, דרווין), הרטוריקה של סוגות מדעיות (לדוגמה – המאמר המדעי), הרטוריקה של מחלוקות מדעיות (לדוגמה, המחלוקת בין איינשטיין לבוהר בנושא של מכניקת הקוונטים), הרטוריקה של תחומים מדעיים ספציפיים (לדוגמה – רפואה) ונושאים נוספים. כל העבודות הללו תרמו לתיאוריה, להיסטוריה ולביקורת של הרטוריקה במדע, אבל לא היה בהן קו מנחה מוביל. כמו שכותבים ההיסטוריונים דייוויד דפיו וג'ון ליין במאמר על "הפרודוקטיביות של רטוריקה במדע":

 "המחקר הרטורי [במובן של רטוריקה של המדע] הוא אופורטוניסטי באופיו וחסר משמעת. אנחנו פשוט פורשים את הרשתות שלנו במקום שבו אנחנו חושבים שהדיג יהיה מוצלח"

ואולם, אם בוחנים בעיון את המחקרים שהתפרסמו בעשורים האחרונים, אפשר להבחין בשתי גישות עקרוניות מובילות המתייחסות בצורה שונה לתפקידה של הרטוריקה במדע. הגישה הראשונה מקבלת כעובדה כי המשימה הרציונלית של מדעי הטבע היא לנסות להגיע לאמת בכל תחום ותחום של המדע, עד כמה שאפשר. כלומר, באמצעות מחקר שיטתי ואובייקטיבי לנסות להרחיב, לשפר (ובמקרים מסוימים – גם להחליף) את התיאוריות הקיימות ואת בסיס הידע המדעי של התחום הספציפי. רק לאחר שמשימה זו בוצעה בהצלחה, יש למדען צורך להתמודד עם השאלה כיצד להציג את הממצאים ו/או התיאוריות המשופרות לקהלי יעד שונים – הן לחברים אחרים בקהילייה המדעית שהוא חלק ממנה, והן לציבורים נוספים – פוליטיקאים, מממנים או הציבור הרחב. בשלב הזה, ורק בשלב הזה, נכנסת הרטוריקה לתוך השיח המדעי. על פי גישה זו, הרטוריקה אינה מהווה מרכיב מהותי בתהליך יצירת הידע עצמו. מנקודת מבט זו, ניתוח רטורי של שיח מדעי כלשהו לא יספק לנו שום תובנות חדשות על תהליך הגילוי המדעי לכשעצמו. גישה זו מכונה לעתים קרובות "הגישה השמרנית" לרטוריקה של המדע.

הגישה השנייה רואה ברטוריקה חלק בלתי נפרד מתהליך יצירת הידע המדעי עצמו – ולא רק אמצעי להצגתו לאחר שכבר נוצר. על פי גישה זו, אין שום אפשרות לבודד את תהליך המחקר המדעי מהאמצעים הנדרשים להצגתו. כל מחקר מדעי, כל תיאוריה מדעית חדשה, כל ניסוי המאושש או מפריך תיאוריה קיימת, חייב להיות מוצג, בכתב ובעל פה, בפני קהיליית המדענים העוסקים בתחום הספציפי, כדי להתקבל כלגיטימי וכדי להצטרף לבסיס הידע המוכּר של תחום זה. אין שום אפשרות להשיג יעד זה בלי להשתמש במיטב אמצעי השכנוע העומדים לרשותו של המדען – במילים אחרות, ברטוריקה. השימוש ברטוריקה לא רק נחוץ למדען כחלק מכלי עבודתו אלא הופך להיות חיוני עבורו בסיטואציות שבהן נוצרות מחלוקות בין מדענים סביב הפרשנות הנכונה של הראיות המתקבלות בניסויים, או כאשר יש התנגשות בין תיאוריות שונות המבוססות על אותו בסיס ראיות. יש מצבים רבים במחקר המדעי שבהם אפשר להציע תיאוריות שונות על בסיס אותן ראיות ואז הרטוריקה הופכת להיות כלי חשוב ביותר בתהליך של "זיקוק הידע המדעי". על פי גישה זו, הרטוריקה היא בעלת ערך אפיסטמי (הכרתי, ידיעתי) ולא רק ייצוגי. גישה זו מכוּנה לעתים קרובות בשם "הגישה הרדיקלית" לרטוריקה של המדע.

גרסת גרוס

אלן גרוס, פרופסור לרטוריקה ותקשורת באוניברסיטת מינסוטה, כתב כמה ספרים בנושא רטוריקה ומדע; אחד הידועים שבהם הוא "הרטוריקה של המדע" (ראו: להרחבה). גרוס מכיר בעובדה שמטרת המדע היא לנסות ולגלות את האמת על הטבע ושמחקרים וניסויים הנעשים על ידי המדענים אכן מגלים עובדות על הטבע. אבל העובדות הללו, לדעתו, אינן "המדע" עצמו, ואפילו לא "הידע המדעי" עצמו. כך הוא טוען:

"העובדות המדעיות לכשעצמן הן חסרות משמעות אמיתית; רק לאמירות יש משמעות. וכדי להכיר באמיתיות של אמירות, אנחנו חייבים להשתכנע בנכונותן. התהליכים הללו, שבאמצעותם אנחנו בוחרים את שאלות המחקר וגם מפרשים את תוצאות הניסויים, הם רטוריים באופיים; רק באמצעות שכנוע אפשר לבסס את החשיבות והמשמעות של העובדות המדעיות".

שאלות כמו: מה מתוך כל העובדות שנאספו ראוי לחקירה מדעית, מה הן השיטות הראויות והנכונות כדי לחקור אותן ומה המשמעות שיש לייחס לתוצאות של חקירות אלו, הן כולן שאלות המהוות חלק בלתי נפרד מהשיח המדעי. כדי לנסות ולהוכיח את נכונותן של אמירות ופרשנויות ספציפיות יש צורך בשימוש באמצעי שכנוע, ומכאן חשיבותה של הרטוריקה ככלי מרכזי עבור המדענים. לדברי גרוס, כל מה שאנחנו יכולים להשיג באמצעות המחקר המדעי הוא "הסיפור הטוב ביותר על דרך פעולת הטבע" בנקודת זמן מסוימת ולא מעבר לכך. לכן, ההיסטוריה של השינויים שחלו במדע היא בעצם היסטוריה שחייבת לבחון גם את ההיבטים הרטוריים בשיח המדעי – היסטוריה של הדרכים שבהם מדענים מדברים, מעלים טיעונים ומפרשים את העובדות הידועות על הטבע.

נקודה נוספת שגרוס מעלה היא שהטיעון (Argument) הרטורי הוא מרכיב בסיסי וחלק בלתי נפרד מהפעילות של המחקר המדעי. מדענים חלוקים ביניהם על שאלות כמו "מה נחשב לראיה מהותית", "מה נחשב לטיעון ראוי", "מה נחשב להסבר נאות" או "מי מבין שני הסברים אפשריים הוא הטוב יותר". כל המחלוקות, המדעיות, הפוליטיות או הדתיות, מוצאות את המדיום הטבעי שלהן בטיעונים רטוריים. מה שנובע מכך הוא שהמשמעות של טיעונים ומידת השכנוע של הראיות בעדם או נגדם משולבות בטיעונים. המחלוקות הללו מנוהלות בדרכים שקיבלו הכרה והכשר של הקהילייה המדעית העוסקת בתחום הספציפי, וכולן כרוכות בשימוש בכלים רטוריים. לא לחינם סטודנטים למדעים, מעבר להכשרה המדעית שהם מקבלים, אמורים ללמוד ולהכיר דרכים אלו כחלק מתהליך ההכשרה שלהם להפוך למדענים היכולים להשתלב בקהילייה המדעית.

נקודה שלישית שגרוס מעלה מתייחסת למאמר המדעי, כלי שבו משתמשים להעברת הידע ליתר חברי הקהילייה המדעית. גרוס רואה במאמר המדעי "סוגה" (Genre) ייחודית. הוא גם כתב ספר (עם כמה מחברים נוספים; ראו: להרחבה), על הנושא של המאמר המדעי מהמאה ה־17 ועד היום. על פי תפישתו של גרוס, המאמרים המדעיים אינם מתארים בצורה אמיתית ומלאה את התהליך הארוך (והבעייתי לעתים) שעבר החוקר במהלך ביצוע הניסויים וגיבוש המסקנות. בדרך כלל, המאמרים המדעיים מציגים את המעבר מביצוע הניסויים והממצאים למסקנות ולפרשנויות הנובעות מהם כתהליך רציף וטבעי, כאילו המסקנות נובעות באופן ישיר מן העובדות, ולכן הן מייצגות, לכאורה,"ידע מדעי מבוסס". התיאור הכמעט אידילי הזה מסתיר בחובו את השיח, ההתלבטויות והמחלוקות שהיו חלק בלתי נפרד מהתהליך המחקרי.

החברה המלכותית האנגלית שהוקמה במאה ה-17צילום מתוך Wikipedia
החברה המלכותית האנגלית שהוקמה במאה ה-17
צילום מתוך Wikipedia

על פי גרוס, המטרה של גישה זו היא לתמוך ב"מיתוס של האינדוקציה המדעית" – כאילו אפשר להסיק "ידע מדעי" באופן ישיר וחד משמעי מתוצאות של מחקרים וניסויים. אבל גרוס סבור שדרך הצגה זו מסתירה את העובדה המהותית יותר – שמסקנות המחקרים מתבססות על השיח המדעי המתרחש במהלכם (ולכן גם על רטוריקה), לא פחות מאשר על העובדות והממצאים האובייקטיביים של המחקר.

לסיכום, גרוס הוא תומך נלהב בגישה הרדיקלית לרטוריקה של המדע, זו שרואה ברטוריקה כלי בלתי נפרד מהשיח המדעי.

לדיליפ גאונקאר ((Gaonkar, פרופסור לרטוריקה ותקשורת באוניברסיטת נורת'ווסטרן (Northwestern), יש גישה שונה בתכלית, גישה שקיבלה ביטוי במאמר שפרסם בשנת 1993 (ראו: להרחבה). גאונקאר יוצא נגד השימוש שעושים ברטוריקה מרבית החוקרים העוסקים בתחום ככלי לפרשנות (Hermeneutics) של טקסטים. לדעתו, הרטוריקה במקורה, כפי שהוגדרה על ידי כתביהם של אריסטו היווני וקיקרו הרומי, נועדה לשמש כלי לתכנון ולביצוע של נאומים מסוגים שונים, במטרה לשכנע קהלי יעד ספציפיים בעיקר במישור הציבורי. לעומת זאת, חסידי הרטוריקה המודרנית הרחיבו את השימוש בה לניתוח של טקסטים ושל שיח לתחומים שאמורים להיות רחוקים מאוד מרטוריקה, כמו טקסטים מדעיים. כך הוא טוען:

"הפכנו על פניו את סדר העדיפויות שהקדמונים ייחסו לרטוריקה כפעילות מעשית ותועלתית והחלפנו אותה ברטוריקה ביקורתית/פרשנית".

גאונקאר מטיל ספק ביכולת של הרטוריקה לשמש ככלי לאינטרפרטציה של טקסטים. לטענת גאונקאר, המונחים העיקריים של הרטוריקה קשים להגדרה מדויקת, ולכן גם לא חלות עליהם מגבלות רבות. כיוון שכך, כל מי שמנתח טקסט מבחינה רטורית יכול להגיע לפרשנות אישית משלו של הטקסט. לרטוריקה אין מתודולוגיה ברורה המאפשרת לבסס הסכמה רחבה על פרשנות לגיטימית אחת. גאונקאר טוען:

"הרטוריקה כשפה ביקורתית היא כל כך 'רזה' ואבסטרקטית, עד שהיא הופכת להיות כמעט חסינה מפני האפשרות להפריך אותה".

ה"רזון" של הרטוריקה ככלי לפרשנות של טקסטים מאפשר לחוקרים העוסקים בתחום להרחיב את השימוש בה כמעט לכל נושא שהוא. לדבריו, במשך שנים רבות הפילוסופיה וההיסטוריה של המדע, שלא לדבר על המדע עצמו, היו הדיסציפלינות המובילות באקדמיה והן גרמו לדיכוי של העיסוק האקדמי ברטוריקה, שנותר נחלתן של המחלקות לאנגלית וללשון בלבד. הפיכתה של הרטוריקה לכלי למתן פרשנות רחבה לטקסטים החזירה את הרטוריקה למרכז הבמה, בניסיון להקנות לה מעמד מקביל לזה שקיבלה "התוכנית החזקה" בהיסטוריה של המדע. אבל גאונקאר מטיל ספק אם יש לרטוריקה בסיס מוצק כנדרש לדיסציפלינה המתיימרת לעסוק בפרשנות מסוג זה.

גאונקאר בוחן את דרך העיסוק של הרטוריקה המודרנית בטקסטים מדעיים כמקרה מבחן, מאחר שלדבריו: "אם המדע איננו חופשי מרטוריקה, אזי שום דבר איננו חופשי ממנה". נשתמש בדוגמת הפרשנות הרטורית של גרוס למאמר של ווטסון וקריק, שפיצחו את המבנה של מולקולת הדנ"א (המופיע בספרו של גרוס על הרטוריקה של המדע), כדי להדגים את הביקורת של גאונקאר.

גרוס לוקח משפט אחד בלבד מתוך המאמר של ווטסון וקריק משנת 1953:

"לא נעלמה מעינינו העובדה שהקשר הקבוע הנוצר בין זוגות של בסיסים שונים, שאותו הנחנו, מעלה באופן מיידי השערה לגבי מנגנון העתקה אפשרי של החומר הגנטי".

גרוס בונה סביב המשפט הקצר הזה פרשנות רטורית מרחיבה ביותר:

"התשובה לחידה הזו מונחת בפונקציה הרטורית של תואר הפועל 'באופן מיידי'. למעשה, מדובר בהנחיה לקורא לבחון מחדש את האפשרויות הדינמיות של ישות, שהוצגה עד עכשיו כישות סטטית בלבד. אנחנו נדרשים לתפוש מבנה סטטי, שתואר לנו זה עתה, בדרך חדשה, לעבור סוג של 'שינוי גשטאלט'. במובן אחד, 'באופן מיידי' מהווה הגזמה רטורית; במובן אחר, הוא איננו כזה […] המולקולה מוצגת לנו כתואמת באופן מושלם את הקונטקסט החדש, היותר מעניין שלה, זה של הגנטיקה המנדלית".

גרוס טוען שאפשר ללמוד משהו חדש ומעניין על המדע של ווטסון וקריק מתוך הניתוח הרטורי שלו, משהו שאי אפשר היה להגיע אליו בלי ניתוח כזה. אבל לדעתו של גאונקאר, הפרשנות הרטורית שנותן גרוס לביטוי "באופן מיידי" (Immediately) בקטע הזה אין בה שום דבר מתודולוגי שנובע מהדיסציפלינה של הרטוריקה. בדיוק בנקודה זו מתמקדת הביקורת של גאונקאר: לרטוריקה אין העומק, המתודולוגיה והכלים הנדרשים כדי לשמש כלי פרשני רחב של טקסטים מדעיים.

גאונקאר דוחה לחלוטין את הגישה הרדיקלית לרטוריקה של המדע. יתר על כן, הוא תולה את השימוש המתרחב והולך בגישה זו בקרב הרטוריקנים של המדע במניעים נסתרים – הרצון שלהם להחיות את הרטוריקה כדיסציפלינה אקדמית לגיטימית, להוציא אותה מ"המוות הקליני" שבו הייתה בעבר ולהחזיר אותה למרכז הבמה, בדומה למעמד שיש כיום להיסטוריה של המדע.

גאונקאר פגע ב"בטן הרכה" של החוקרים העוסקים בתחום הרטוריקה של המדע – לא רק שהוא טוען שהרטוריקה איננה יכולה ואיננה צריכה לשמש ככלי לניתוח פרשני של טקסטים מדעיים, אלא שהוא עוד מאשים אותם שהם פועלים כך מתוך מניעים נסתרים של פוליטיקה פנים אקדמית! הם תקפו אותו בשצף קצף, תוך שהם מאשימים אותו בחוסר הבנה בסיסי, בשטחיות, בטיעונים רטוריים חסרי בסיס עובדתי וכיו"ב.

ב־1997 ראה אור ספר (ראו: להרחבה) הכולל את המאמר של גאונקאר ותשובות שניתנו למאמר זה על ידי חוקרים מובילים בתחום. דיון מפורט בתשובות הללו חורג מגבולותיו של מאמר זה אבל קורא שמתעניין בנושא, יוכל למצוא בו חומר קריאה למכביר.

נקודה מעניינת נוספת הנוגעת לגישה של אלן גרוס: בשנת 2006 הוציא גרוס לאור ספר נוסף בנושא הרטוריקה של המדע (ראו: להרחבה). הספר החדש הוא שכתוב מסיבי של ספרו הקודם משנת 1990 והוא מאפשר לנו לבחון את ההתפתחות והשינויים שחלו בגישה של גרוס לנושא. נצטט רק קטע מתוך ההקדמה שלו לספר:

"במהלך השכתוב […] קיצצתי את המסקנות האפיסטמולוגיות הרדיקליות, שמטרתן הייתה לעורר חשיבה בנושא, אבל, כפי שיכולתי לצפות מראש, סיפקו מטרה קלה לכל המבקרים החריפים של הספר. לא שיניתי את עמדתי הפילוסופית, אבל אני מאמין עכשיו שהעמדה הזו חייבת להיות מעוגנת בטיעונים פילוסופיים ולא רטוריים"

נראה שגרוס שינה את גישתו הבסיסית לנושא – הוא כבר אינו התומך הנלהב של הגישה האפיסטמולוגית הרדיקלית לרטוריקה של המדע, שבה תמך בתחילת שנות ה־90. הוא אפילו מנסה להציג אותה בדיעבד, כפרובוקציה מכוונת שמטרתה הייתה לעורר חשיבה בנושא. גם אם לא שינה את גישתו העקרונית לחשיבות שיש לניתוח הרטורי של טקסטים מדעיים, הוא מבין שיש צורך לבסס גישה זו על בסיס פילוסופי מוצק – ולא על טיעונים רטוריים.

אריק אורלב הוא בעל תואר ראשון ושני בכימיה מהטכניון ובעל תואר שני במינהל עסקים (מימון) מאוניברסיטת בר־אילן. בעל ניסיון רב שנים במחשוב ובמערכות מידע, בתחום הצבאי ובתחום האזרחי. כיום לומד לתואר שלישי בתחום "מדע, טכנולוגיה וחברה" באוניברסיטת בר־אילן.