ריטלין? תרגיעו!

חוקרים מצאו שששימוש יתר בריטלין בגיל ההתבגרות מגביר את הסיכון להתפתחות של חרדתיות ותוקפנות

טיפול משולב בפוסט טראומה עשוי להיות יעיל בהרבה מהטיפול התרופתי הקיים – כך קובע פרופ' משנה אבי אביטל מהפקולטה לרפואה ע"ש רפפורט בטכניון, במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת Translational Psychiatry מבית Nature.

פוסט טראומה, או בשמה המלא "הפרעת דחק פוסט טראומטית" (PTSD), היא הפרעת חרדה כרונית הנובעת מחשיפה לאירועים קיצוניים וקשים, כגון תקיפה מינית או אירועי מלחמה. על פי DSM-V ("התנ"ך של הפסיכיאטריה", המהדורה החדשה), מדובר בשילוב בין שלושה מִקבצי תסמינים: שחזור של הטראומה (re-experiencing), התנהגות של הימנעות (מקשרים חברתיים), ועוררות יתר. "השחזור הוא עירור של רשת אסוציאטיבית הקשורה לטראומה, למשל האדם החוזר בדמיונו לטנק השרוף", מסביר פרופ' אביטל. "זה החלק הקשה ביותר למטופל הסובל מהטראומה".

הטיפול התרופתי המקובל כיום במקרים של PTSD מבוסס על נוגדי דיכאון, ובעיקר תרופות המעלות את רמת הסרוטונין. "למרבה הצער, מטופלים רבים אינם מגיבים היטב לטיפולים התרופתיים הקיימים; רק כ־60 אחוז מהם מגיבים לטיפול, ורק כ־25 אחוז מגיעים להחלמה מלאה. לכן נראה כי דרושה כאן אסטרטגיה טיפולית חדשה. זו המוטיבציה שהניעה אותנו במחקר זה".

מאחר ש־PTSD היא הפרעה מורכבת, המתבטאת במכלול תסמינים – ADHD, התמכרות לאלכוהול ולסמים, דיכאון ועוד – הניחו החוקרים כי שילוב תרופתי יניב תוצאות טובות יותר משימוש בתרופה אחת. במחקר, שנעשה על חולדות, הצליחו החוקרים לייסד מודל תקף לסימפטומים של PTSD. בשלב השני של המחקר נבדקה יעילותם של טיפולים תרופתיים שונים ושל השילוב ביניהם. ואכן, השילוב בין תרופות ממריצות לבין נוגדי דיכאון התגלה כאסטרטגיה מוצלחת, המשככת באופן משמעותי את מכלול הסימפטומים הפוסט טראומטיים.

קשב והפרעת קשב

טראומה, כאמור, גורמת בין השאר להפרעות קשב – תחום שבו עוסק פרופ' אביטל בשנים האחרונות. "לפני שאנחנו שואלים מהי הפרעת קשב ראוי לשאול מהו קשב. בשנים האחרונות אנו חוקרים את אזור הסטריאטום במוח, תוך פענוח תפקיד תת האזורים שלו בתהליכי קשב, ומכאן גם בליקוי הקשבי".

ומדוע חשוב להבין את הקשב? "ניקח לדוגמה את הסכיזופרניה, שהיא מחלה פסיכיאטרית קשה, הגורמת למטופל התקפים פסיכוטיים הכוללים הזיות ומחשבות שווא. לאמיתו של דבר, הסבל העיקרי של הסכיזופרן נובע לא מההתקפים האלה (הקצרים יחסית) אלא דווקא מהמִרווח שביניהם, שכן בין ההתקפים שקוע החולה בחרדה מפני ההתקף הבא. עולם הרפואה מתמקד בהתקפים, כלומר בפיתוח טיפולים אנטי פסיכוטיים, ואינו משקיע מספיק בליקוי הקשבי שפוגע קשות באיכות החיים של הסכיזופרן: קשיי ריכוז, קריאה ואפילו צפייה בטלוויזיה. התוצאה היא שהסכיזופרנים נוטים להסתגר ולהתרחק מחברת אנשים".

להפרעות קשב, גם כאלו שנלווית אליהן היפר־אקטיביות (הפרעות מסוג ADHD), יש תרופה ידועה: ריטלין. אביטל אינו מתנגד לשימוש בריטלין, שכן "אין ספק שהוא משנה את חייהם של ילדים ומבוגרים. הבעיה היא שימוש היתר (abuse) בתרופה היעילה הזאת: כיום משתמשים בה כ־20 אחוז מהתלמידים באירופה, בזמן שבעצם זקוקים לה רק כשלושה אחוזים מהילדים". במחקר שערך אביטל, בשיתוף המרכז הרפואי העמק, נמצא ששימוש יתר (או שימוש מיותר) בריטלין בגיל ההתבגרות מגביר את הסיכון להתפתחות של חרדתיות ותוקפנות. מאחר שאי אפשר לבצע בבני אדם את הניסויים בסוגים ובמינונים שונים של התרופה, נבחרה האופציה של מחקר פרֶה קליני – מחקר בחולדות. "מחקר כזה מניב תוצאות מהר יותר: החולדה גדלה בקצב מהיר בהרבה מהאדם, כך שמה שקורה אצלה תוך חודש מקביל לשנתיים וחצי בבני אדם".

מאחר שאביטל עוסק במוח ובקשר בין גוף ונפש (או מוח והתנהגות), מחקריו ההתנהגותיים משולבים במחקר פיזיולוגי ופרמקולוגי. בשיתוף פעולה עם עמיתיו בפקולטה – הפרופסורים ג'ון פינברג, משה גביש והרמן וולוסקר – הוא חוקר את ה"שער" המוביל גירויים מהעולם אל תוך המוח (תפישה וקוגניציה), ומהמוח החוצה אל איברי הגוף (התנהגות). "מרבית עיסוקי הוא במדע בסיסי, ובעיקר במחקר התנהגותי, פיזיולוגי ופרמקולוגי. במקביל אני משתדל לבצע גם מחקרים קליניים. כאשר העבודה המדעית מובילה ליישום, למשהו שעובד בשטח, זו תחושה מתגמלת מאוד".