אני חושב, משמע אני קיים

אף שבשאלת הנפש עסקו גם בעת העתיקה פילוסופים כמו אפלטון ואריסטו, ובימי הביניים פילוסופים כמו תומס אקווינס (Aquinas), את הדיון המודרני בנושא פתח הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי רנה דקארט (Descartes; 1596־1650), מי שנחשב לאחד הפילוסופים הגדולים של העת החדשה. בספריו "מאמר על המתודה" ו"הגיונות על הפילוסופיה הראשונית", שראו אור לקראת אמצע המאה ה־17, הציג דקארט את בעיית הגוף והנפש, וניתח אותה באופן בהיר ומבריק (אם כי לא חף מטעויות לוגיות, יש לציין). טיעוניו היו כה משכנעים, שלמרות שקמו לו מבקרים רבים עוד בתקופתו, עמדתו לגבי מהות הנפש הפכה במהרה לעמדה מועדפת על מרבית ההוגים, ונשארה כזו כ־300 שנה, עד שפינתה מקום לכמה עמדות חלופיות שצצו במהלך המאה ה־20.

מהות האני

דיונו של דקארט מתחיל בספקנות לגבי אמינות הידע שהיה קיים בזמנו. דקארט מותח ביקורת על הידע המדעי הרעוע (המדע בתקופתו היה עדיין בחיתוליו, ולזכותו נרשמו הישגים מועטים בלבד) ומצביע על העובדה שדברים רבים כל כך שבהם אנשים האמינו בזמן מן הזמנים הסתברו בסופו של דבר כמוטעים (הייתה זו תקופה שאמונות עתיקות, שהיו בבחינת נכסי צאן ברזל של הידע האנושי, נותצו לרסיסים והשאירו את האדם המשכיל במבוכה. דוגמה בולטת לכך היא האמונה שהארץ היא מרכז היקום ושהשמש ושאר גרמי השמים סובבים סביבה, אמונה שקופרניקוס הציע להפוך על פיה כ־100 שנה בלבד קודם לכן). בשל כך החליט דקארט להטיל ספק בכל מה שהוא יודע, בתקווה שיוכל למצוא יסודות איתנים – אי אלו ידיעות ודאיות – שעליהם יוכל לבנות את בניין הידע מחדש, והפעם ידע יציב. ספקנותו הייתה כה קיצונית שהוא הרשה לעצמו להטיל ספק אף בהיותו בעל גוף, שכן ייתכן שהוא חולם, או שאיזו ישות מתעתעת בו וגורמת לו להאמין שהוא בעל גוף ונמצא היכן שהוא נמצא בעולם בעל מאפיינים מסוימים, אף שדבר מכל אלו אינו נכון. ואולם, אומר דקארט, יש דבר אחד שאני יודע בוודאות, דבר שאין לי בו שום ספק ושהוא נכון גם אם אני חולם או הוזה, וזו העובדה שאני קיים. שהרי לולא הייתי קיים לא יכולתי לחלום, להזות, להטיל ספק בקיומי, ובכלל לחשוב מחשבות כלשהן. את מסקנתו זו ממצה משפטו המפורסם מ"מאמר על המתודה": אני חושב, משמע אני קיים (ובלטינית, השפה שבה מלומדים במערב חיברו אז את ספריהם: Cogito ergo sum).

דקארט אומר שהוא יכול להטיל ספק בהיותו בעל גוף, אבל לא בקיומו כיצור חושב
צילום: שאטרסטוק

ואולם, אומר דקארט, אם אני יכול להטיל ספק בהיותי בעל גוף, אבל לא בקיומי כיצור חושב, זה אומר שמהותי, מהותו של אותו "אני" שאיתו אני מזדהה, אינה גוף אלא מחשבה (ובמחשבה מבהיר דקארט שכוונתו לכל ההתנסויות הנפשיות). לכן, מסיק דקארט, הגוף והנפש הן שתי מהויות שונות: הגוף, שמהותו תפיסת מקום בחלל, הוא חומרי, בעוד הנפש, שמהותה מחשבה, היא רוחנית, כלומר לא חומרית. נוסף על כך, טוען דקארט, משום היותה בעלת מהות רוחנית, ומשום שאין היא תופסת מקום בחלל, הנפש אף אינה תלויה בגוף, והיא יכולה להתקיים באופן עצמאי. משמעות הדבר היא שמות הגוף אינו בהכרח מבשֵׂר את מותה של הנפש.

מסקנתו זו של דקארט, שלנפש מהות רוחנית בעוד הגוף הוא חומר בלבד, תאמה בצורה נפלאה הן אינטואיציות אנושיות (האין אנו מרגישים כך בעצמנו?) והן את האמונה הדתית הנוצרית, שנצחיות הנפש היא אחד מיסודותיה, ועל כן התקבלו חיבוריו של דקארט בברכה על ידי חוגים רבים בחברה המערבית.

דואליזם אינטרקציוניסטי

על פי דקארט הגוף והנפש הם אמנם שתי מהויות שונות, אולם יש להם היכולת להשפיע סיבתית זה על זה: מצד אחד אנו מניעים את גופנו בכוח מחשבתנו, שכן כל מה שאנו צריכים לעשות כדי לזוז הוא לרצות בכך, ומצד שני איברי החישה שלנו מאפשרים את תפיסותינו הנפשיות (צבע, צליל, ריח וכדומה), ואם גופנו נפגע אנו חשים בכאב. נהוג לכנות את עמדתו זו של דקארט דואליזם אינטרקציוניסטי או דואליזם קרטזיאני (קרטזיוס הוא שמו הלטיני של דקארט, ומכאן הביטוי "קרטזיאני", שמשמעו – של דקארט). "דואליזם" משום שהגוף והנפש לפי עמדה זו הן שתי מהויות שונות, ו"אינטרקציוניסטי" על שום האינטראקציה שיש (כביכול) בין שתי מהויות אלו. דקארט אף סבר שהמוח הוא המקום המתאים ביותר לאינטראקציה כזו (הוא אף הצביע על בלוטת האצטרובל כמקום הספציפי במוח שבו האינטראקציה עשויה להתרחש).

בניגוד לחלק הראשון של עמדתו הדואליסטית, אין דקארט מביא נימוקים משכנעים ליכולת של החומר והרוח להשפיע זה על זה. נראה שהוא מסתמך בתפיסתו על האינטואיציות הבסיסיות שלנו שיש השפעת גומלין בין הגוף לנפש, ואם לגוף ולנפש יש אכן מהויות שונות, המסקנה שיש אינטראקציה בין חומר לרוח די מתבקשת (אם כי, כפי שנראה בכתבה הבאה בנושא, היא לא היחידה האפשרית). ושוב, על בסיס ידיעתנו שלמוח יש תפקיד חשוב בהקשר להתנסויותינו הנפשיות, ההנחה שאינטראקציה זו מתרחשת במוח נראית סבירה (ומדוע בבלוטת האצטרובל דווקא? משום שבניגוד לחלקים אחרים של המוח שבאים בזוגות, יש לנו בלוטת אצטרובל אחת, ודקארט סבר שכיוון שיש לנו גם "אני" אחד, מקום מושבו עשוי להיות מן הסתם בבלוטה זו…).

איך אפשר שמהויות שאין להן דבר במשותף ישפיעו זו על זו?
צילום: שארטסטוק

ביקורות על הדואליזם הקרטזיאני

טענה זו, ששתי מהויות שונות יכולות להשפיע סיבתית זו על זו, עוררה ביקורת רבה בקרב הוגים בני תקופתו. אנו יודעים שחומר יכול להשפיע סיבתית על חומר, ונראה שרוח יכולה להשפיע על רוח (מחשבה יכולה להביא לשינוי במצב הרוח, תחושותינו והרגשותינו יכולות להשפיע על רצונותינו), אולם איך אפשר שמהויות שאין להן דבר במשותף ישפיעו זו על זו? בין נימוקי המתנגדים בלטה הטענה שאם לנפש אין תכונות מרחביות, כפי שדקארט עצמו טען, הרי אין זה סביר שהיא תוכל להיות באינטראקציה עם הגוף במקום מסוים, ויהיה מקום זה קטן כשיהיה (בלוטת האצטרובל?). בעיה נוספת שהתעוררה היא הצורך להסביר איך הנפש שלי, שלפי דקארט אינה ממוקמת במרחב, יודעת להשפיע דווקא על המוח שלי ולא על המוח של מישהו אחר?

ביקורות נוספות על עצם התפישה הדואליסטית התעוררו שנים רבות מאוחר יותר, כשמדע הפיזיקה התפתח במידה כזו שהוגים רבים, שראו במדע את דרך האמת אל הטבע, התחילו לחוש שלא בנוח עם המושג "רוח", מושג שאין דרך למדוד אותו ואין הוא משתלב באף תיאוריה פיזיקלית. תקופת ההשכלה באירופה של המאה ה־18, שהביאה לחילונם של משכילים רבים, אף הפחיתה את הצורך בתזות פילוסופיות שתואמות את האמונה הדתית בדבר הישארות הנפש.

בניסיון להציל את העמדה הדואליסטית – הקוסמת לאנשים רבים – מציפורני מבקרי הדואליזם האינטרקציוניסטי, הוצעו כמה חלופות לעמדתו של דקארט, ואותן נבחן בכתבה הבאה בנושא.

ד"ר מריוס כהן הוא חבר סגל במחלקה למדעי הקוגניציה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.