האם מצבים נפשיים הם תהליכים מוחיים?

ראינו בכתבה הקודמת בסדרה שבעקבות תובנות של המדע המודרני זנחו הוגים רבים את העמדה הדואליסטית הפופולרית, שלפיה לגוף מהות חומרית ואילו לנפש מהות רוחנית, וביכרו על פניה את העמדה המטריאליסטית, שלפיה גם הנפש ניתנת להסבר עקרוני על בסיס עולם החומר וחוקי הטבע השולטים בו. ואולם הביהביוריזם הפילוסופי, שהיה העמדה המטריאליסטית המועדפת בחלק ניכר מהמחצית הראשונה של המאה ה־20, לא היה מספק. בניגוד לביהביוריזם הפסיכולוגי, ששׂם דגש על מתודולוגיית מחקר (צפייה בהתנהגות במקום דיווחים אינטרוספקטיביים) בלי להתייחס לשאלה מהם המצבים הנפשיים עצמם, הביהביוריזם הפילוסופי זיהה את המצבים הנפשיים עם התנהגות ונטיות התנהגותיות. אבל עמדה זו, אף שהיו לה יתרונות מסוימים ביחס לעמדה הדואליסטית, התקשתה להסביר את העובדה שלמצבים נפשיים יש איכויות מסוימות (קווליה), שלפחות אינטואיטיבית אנו תופשים אותן כדבר מה שאינו ניתן למיצוי על ידי נטיות התנהגויות, כמשהו שהוא מעל ומעבר לסממנים התנהגותיים. כתוצאה מקושי זה נזנח הביהביוריזם על ידי מרבית הפילוסופים העוסקים בתחום, לטובת עמדה חדשה שהוצעה בשנות ה־50 של המאה ה־20 על ידי הפילוסוף האמריקאי ממוצא אוסטרי, הרברט פייגל (Feigl); הפילוסוף הבריטי אוּלין פלייס (Place) והפילוסוף האוסטרלי ג'ון סמארט (Smart). העמדה כונתה: תורת הזהות הנפשית־מוחית.

חקר המוח מגלה מִתאמים הדוקים בין מצבים נפשיים לבין תהליכים מוחיים ספציפיים
צילום: שארטסטוק

עיקרי תורת הזהות

חקר המוח מגלה מִתאמים הדוקים בין מצבים נפשיים לבין תהליכים מוחיים ספציפיים. מתברר שלכל מצב נפשי שנבדק באמצעות מכשור מתאים, התגלה תהליך מוחי מסוים באופן כזה שבכל פעם שהנבדק חזר למצב נפשי זה (למשל, התנסות בכאב מסוים), התהליך המוחי הספציפי התרחש, והוא לא התרחש כאשר הנבדק לא היה במצב נפשי זה. לכל תיאוריה הסבר שונה למִתאם זה: דואליסטים המאמינים שבין הרוח לגוף יש אינטראקציה, יראו בכך אישוש לעמדתם, שכן אפשר לראות במתאם זה תוצאה של אינטראקציה: המצב המוחי גורם למצב הנפשי המסוים, או להפך: המצב הנפשי, הרוחני, גורם לתהליך המוחי התואם לו.

אפיפנומנליסטים, הרואים במצבים הנפשיים תוצר לוואי ללא כוח סיבתי של המצבים המוחיים, יטענו שהמתאם נובע מכך שאותם מצבים מוחיים מייצרים אותם מצבים נפשיים. התהליכים המוחיים הם אלו שמשפיעים סיבתית על ההתנהגות שלנו, ולא המצבים הנפשיים, אף שבאינטרוספקציה נראה לנו שמצבים נפשיים (כמו רצון, למשל) הם הגורמים הישירים להתנהגותנו.

פייגל, פלייס וסמארט טענו לעומת זאת, שהמתאם נובע מהעובדה שתהליכים מוחיים מסוימים אינם אלא המצבים הנפשיים התואמים עצמם. כלומר, המתאם נובע מהסיבה הפשוטה שיש זהות בין מצבים נפשיים לבין תהליכים מוחיים מסוימים. כך, למשל, אם אני חש כאב בכף רגלי הימנית, כאב זה שאני חש אינו אלא פעילות מוחית שאותה אני מזהה ככאב. כלומר, הפעילות המוחית המסוימת הזו אינה יוצרת את תחושת הכאב, אלא היא תחושת הכאב עצמה. וכך גם כל מצב נפשי אחר – מצבים נפשיים אינם אלא תהליכים מוחיים, כל מצב נפשי הוא תהליך מוחי מסוים.

תורת הזהות היא עמדה מטריאליסטית, ויתרונה הוא שמצד אחד היא אינה נזקקת, בניגוד לעמדה הדואליסטית, לאיזושהי מהות נוספת, רוחנית, שאינה חלק מהטבע הפיזיקלי
צילום: שאטרסטוק

תורת הזהות היא כמובן עמדה מטריאליסטית, ויתרונה הוא שמצד אחד היא אינה נזקקת, בניגוד לעמדה הדואליסטית, לאיזושהי מהות נוספת, רוחנית, שאינה חלק מהטבע הפיזיקלי, ואינה ניתנת לתצפית חיצונית, אובייקטיבית או למדידה, ומצד אחר, היא אינה מזהה, בניגוד לעמדה הביהביוריסטית, מצבים נפשיים עם נטיות התנהגותיות. יתר על כן, האינטואיציות שלנו שהקשר בין מצבים נפשיים להתנהגות הוא בכך שמצבים נפשיים משפיעים על התנהגותנו, תואמת את עיקרי תורת הזהות: תהליכים מוחיים, שאינם אלא מצבים נפשיים, מסוגלים באמצעים אלקטרו־כימיים להפעיל את המערכת המוטורית, וכשם שמצבים נפשיים מסוימים מסוגלים להביא למצבים נפשיים אחרים (למשל, מחשבה על עובדה מסוימת עשויה לעורר צער או שמחה), כך תהליכים מוחיים מסוימים מסוגלים באופן פיזי לעורר תהליכים מוחיים נוספים שאף הם מצבים נפשיים.

מבחינות רבות תורת הזהות נראתה כפותרת את בעיית הגוף והנפש, אולם הביקורת עליה לא איחרה להגיע.

קשיים עם תורת הזהות

הקושי הגדול של תורת הזהות הוא בכך שנראה, לפחות אינטואיטיבית, שתהליכים מוחיים ומצבים נפשיים הם דברים מסוגים שונים. לו חייזר ללא מצבים נפשיים (או עם מצבים נפשיים מסוגים אחרים) היה בוחן תהליכים מוחיים של נבדק אנושי, שעל פי תורת הזהות מהווים מצבים נפשיים של הנבדק, הוא לא היה מסוגל לנחש שתהליכים מוחיים אלו נתפשים על ידי הנבדק כהתנסויות נפשיות (או כהתנסויות נפשיות מסוג מסוים). גם חוקרי המוח האנושי יודעים על המתאמים שהתגלו רק בזכות דיווחים אינטרוספקטיביים של הנבדקים. ללא דיווחים אלו אי אפשר היה לנחש איזה תהליך מוחי תואם איזה מצב נפשי. הרי תהליך מוחי הוא פעילות עצבית: פולסים חשמליים או נוירוטרנסימטרים שמאפשרים לתאי מוח להעביר ביניהם מידע, ואילו מצבים נפשיים הם מצבים של התנסות: כאב, תענוג, ראיית כחול, שמיעת צליל של סקסופון, ריח הדרים. איפה יש כחול בפעילות המוחית שמזוהה עם ראיית צבע זה? ואיך פעילות חשמלית בין מספר נוירונים יכולה להיות התנסות בריח הדרים? הרי מדובר בשתי מהויות שונות לחלוטין.

נוסף על כך, מצבים נפשיים מאופיינים בכך שהם נתפשים מנקודת מבט של גוף ראשון בלבד: כל אחד יודע באופן ישיר מהם מצביו הנפשיים, ואילו על מצביו הנפשיים של הזולת אנחנו יודעים רק באופן עקיף, באמצעות התנהגותו, דיווחו או אפילו פעילות מוחו. לעומת זאת בתהליכים מוחיים אפשר להבחין מנקודת מבט של גוף שלישי בלבד, כלומר נקודת מבט של צופה חיצוני. גם אם אני מתבונן (באמצעות מכשור) בתהליכים המוחיים שלי עצמי, הרי שאני רואה אותם באותו אופן שאני יכול לראות את תהליכי מוחו של הזולת, ולא באופן אינטרוספקטיבי.

במילים אחרות, הקושי שתורת הזהות צריכה להתמודד אתו הוא כפול: גם קושי אונטולוגי (בנוגע למהות המצבים הנפשיים, השונה לכאורה ממהותם של תהליכים פיזיקליים) וגם קושי אפיסטמולוגי (בנוגע לאופן שבו אנו תופשים את המצבים הנפשיים). האם היא מסוגלת לעשות זאת?

תשובות אפשריות

הדוגלים בתורת הזהות הנפשית־מוחית עשויים לטעון את הדבר הבא: אין זה חריג שחקירה מדעית מביאה אותנו למציאת קשרי זהות בין דברים שונים לכאורה, שללא חקירה כזו לא היינו יכולים לנחש שהם קיימים. כך, למשל, אנו יודעים שמים אינם אלא H₂O – אוסף רב של מולקולות של חמצן דו־מימני. לחמצן ולמימן יש תכונות כה שונות מאלו של מים (למשל, שניהם גזים בטמפרטורת החדר), שללא החקירה המדעית לא היינו יכולים לנחש שיש זהות בין השניים. הפיזיקה אף מלמדת אותנו שטמפרטורה אינה אלא תנועת מולקולות (למעשה, ממוצע האנרגיה הקינטית שלהן). אנו תופשים טמפרטורה ותנועה כדברים בעלי מהויות שונות, אך למעשה מדובר בדבר אחד. תנועת המולקולות נתפשת על ידינו כטמפרטורה, בדיוק כפי שחמצן דו־מימני נתפש על ידינו כמים ובדיוק כפי, יטענו המחזיקים בתורת הזהות, שתהליכים מוחיים מסוימים נתפשים על ידינו כמצבים נפשיים. החקירה המדעית היא זו שמגלה את הזהות בין שתי מהויות שנתפשות באופן אינטואיטיבי כשונות.

החקירה המדעית היא זו שמגלה את הזהות בין שתי מהויות שנתפשות באופן אינטואיטיבי כשונות
צילום: שאטרסטוק

כמו כן, העובדה שמצבים נפשיים נתפשים רק באופן אינטרוספקטיבי, בניגוד לתהליכים מוחיים שניתנים לצפייה רק מנקודת מבט של גוף שלישי, נובעת מכך שאינטרוספקציה וחוש הראייה הם שני מנגנוני תפישה שונים. כשם שהתבוננות ברכב חולף והקשבה לו מספקים לנו מידע עליו משני סוגים – מראה וצליל – משום שאנו משתמשים בשני מנגנונים שונים, כך גם האינטרוספקציה וחוש הראייה הם שני מנגנוני תפישה שונים, כך שגם אם שניהם מכוונים לאותו תהליך מוחי (משל לרכב החולף), זה אך טבעי שכל אחד מהם יספק מידע בעל מהות שונה. למידע האינטרוספקטיבי מהות שאנו חווים אותה כנפשית, ואילו למידע שמגיע מהתבוננות חיצונית בתהליך המוחי יש נקודת מבט של גוף שלישי.

ולבסוף, העובדה שבתהליך המוחי שמזוהה עם ראיית כחול (או צבע אחר כלשהו) אין שום כחול אינה אמור להוות בעיה לתורת הזהות. זאת, משום שהתהליך המוחי אינו מזוהה עם הצבע אלא עם ההתנסות בצבע – וההתנסות עצמה אף היא אינה כחולה (ובאותה מידה להתנסות בצליל אין צליל ולהתנסות בריח אין ריח).

האם תורת הזהות היא התשובה?

לא קשה לנחש, שלמרות היתרונות של תורת הזהות ביחס לעמדות קודמות שדנו בהן (דואליזם וביהביוריזם), עמדה זו רחוקה מלענות על כל השאלות הנוגעות לבעיית הגוף והנפש. עם הזמן הצטברו מספיק קשיים עם העמדה, קשיים שגם לחסידיה היה קשה להתמודד אתן, ובשנות ה־60 של המאה ה־20 תפשה את מקומה עמדה מטריאליסטית חדשה ומתוחכמת יותר, שבה נדון בכתבה הבאה בסדרה.