שובר שתיקה: מה עבר על ג'נגו בעשור האחרון?

טבעוני, לא מעשן ואיש משפחה - ג'נגו חוזר בשביל סיבוב אחד אחרון של רוקנ'רול, ולא אכפת לו שתחשבו שהוא רוקר מזדקן

ג'נגו. צילום: יולי גורודינסקי
ג'נגו. צילום: יולי גורודינסקי
22 בינואר 2017

עשר שנים עברו מאז הוציא עמיר רוסיאנו – שכולם, חברים כקהל, מכירים בכלל כג'נגו – את "לב", אלבום הסולו האחרון שלו. בניינטיז רוסיאנו היה חלק אינטגרלי מהסצנה האלטרנטיבית בישראל כשניגן בהרכבים כגון תערובת אסקוט, תופעת דופלר והאחים פורטיס (להקת הליווי שאיתה הוציא רמי פורטיס ב־ 1994 את "שוטר פושע והענק הלוחש"), ובתחילת שנות ה־ 2000 הוא נתן בית לגל חדש של אנדרגראונד ישראלי בלייבל שלו, פאסט מיוזיק (שפעל מתוך מועדון הפטיפון ז"ל). ואז משהו השתנה.

העשור האחרון שלו היה רגוע, בכל הפרמטרים: הוא נמנע מלהוציא מוזיקה והפך לסטרייט אדג' (טבעוני, לא שותה, לא מעשן, בטח שלא שום דבר כבד יותר) וגם לאיש משפחה, אב לשניים. אבל בגיל 47 הוא החליט שעוד לא נגמר לו. בא לו עוד תקליט רוקנ'רול אחד, ועוד אחד קצת יותר קומוניקטיבי לקהל. טוב, לפחות בסטנדרטים של ג'נגו. "תמיד הרגשתי שעברו שלוש שנים, ארבע שנים. רק לפני חודש הבנתי שבעצם עברו עשר. אנשים ביקשו לשמוע את התקליטים שלי אז העליתי אותם באפל מיוזיק וכשביקשו ממני שם תאריך, אז קלטתי, קלטתי שישנתי חזק".

מה עשית בעשר השנים האלה?
"הזיכרון שלי נמחק מהסמים", הוא צוחק. הומור של סטרייט אדג'ים. "ניגנתי במלא תקליטים, עם פורטיס, עשיתי הרבה דברים שלי לבד ולא הוצאתי כי הם לא היו מספיק טובים או שלא הגיע זמנם. באיזשהו שלב גם הרגשתי שאני לא רלוונטי ולא מעניין אף אחד. ברגע שהרגשתי את זה לא רציתי להוציא שום דבר. לא רציתי לעשות משהו מיותר".

ג'נגו. צילום: יולי גורודינסקי
ג'נגו. צילום: יולי גורודינסקי

מהצד קשה שלא למסגר את רוסיאנו בתבנית של רוקר מזדקן במשבר גיל 40 שמנסה לעשות קאמבק. אבל רוסיאנו – שמאחוריו אלבומי מופת כגון "לנשום במים" ו"מאה שקל אחרונים" שהפכו לפריטים נחשקים בכל אוסף מוזיקה (בייחוד על ויניל) ושהוא עצמו מין מוזיקאי שנערץ בעיקר על מוזיקאים – לא מתאים למסגרת הזאת. גם בשנות ה־90, כשלמילים תעשיית מוזיקה" עוד הייתה משמעות, למרות חיזורים מצד חברות תקליטים הוא לא הצליח להשתלב במיינסטרים. "פעם לכל עשור היה פנים", הוא אומר, "היום אין פנים, אין הרגשה כללית, אין רוח התקופה. אין רוח, יש רק מוזיקה. אין יותר תקליטים שמייצגים תקופה".

עם כל הטבעונות וההתנזרות שלך, זה אלבום קצת יותר רוחני?
"בטוח שכן, אבל אני מרגיש שדווקא זאת התקופה שאני הכי אבוד בה. אף פעם בחיים לא הרגשתי שאני מחפש את עצמי. תמיד ידעתי מה אני רוצה לעשות ובאיזה כיוון אני הולך. עכשיו הכל קצת פחות ברור. זה די אבוד בחלל. אני יודע שזה די ערטילאי".

אוקיי, ננסה אחרת. במה התקליט שונה מהקודם, "לב"?
"הוא הרבה יותר נקי. הוא בדיוק מה שאני רוצה שהוא יהיה. שום דבר לא יתערב בתהליך הזה. כל בן אדם יכול לעשות תקליט, אבל הבנתי שזה דבר שאי אפשר לרמות בו, ואני לא רוצה לרמות בו, אז עכשיו הרבה יותר קל לי לעמוד מאחורי הדברים. 'מאה שקל אחרונים' ו'לנשום במים' היו תקליטי דווקא (את שניהם רוסיאנו הוציא בלייבל שלו, פאסט מיוזיק, שהתקפל מאז – ע"ס). אלה תקליטים שאני גאה בהם מאוד. את התקליט שיצא בהד ארצי ('מרחק של מטר' מ־ 1998 – ע"ס) אני לא סובל, אבל הוא גם התקליט הכי פופולרי שלי, זה שמכר הכי הרבה. הוא חוויה טראומטית מבחינתי".

אז מה השתנה הפעם?
"הדור של הניינטיז היה בקטע של 'אני עושה מוזיקה של עצמי בשביל עצמי', מי שרוצה שיבוא ויעלה על העגלה. אני אני אני בשביל אני ומי שרוצה ליהנות שייהנה. נושא הדגל הזה היה קורט קוביין. ואם זה מצליח יותר מדי, אז צריך להיזהר, כי זה פדיחה אם הרבה אנשים אוהבים. הבן אדם ירה לעצמו בראש בגלל זה. היום אני רוצה לעשות מוזיקה שהיא של עצמי ושהיא אני, אבל אני רוצה שאנשים ישמעו ויאהבו ושזה יעשה להם טוב. או רע. זה השינוי מפעם. פעם לא היה לי אכפת משום דבר".

אתה תוציא את האלבום הזה בכל מקרה, לייבל או לא?
"פפפ, ברור. וזה חייב לצאת בוויניל. אם זה לא יוצא על ויניל זה לא יצא. זה חשוב מבחינתי, זה הפורמט, זה נשאר לתמיד. זה מה שיש לו ערך".

מאיפה בכלל בא הכינוי הזה, ג'נגו?
"מישהו התחיל לקרוא לי ככה בתיכון וזה נדבק. זה גם משהו שאני לא בטוח לגביו. תמיד חשבתי שאולי אני צריך לעשות תקליט בלי השם הזה. כאילו, מה זה ג'נגו, זה מטומטם לגמרי".

אז אולי הפעם?
"אני תמיד חושב על זה, אבל כשאני בא כבר לעשות את זה, כולם אומרים: אם מכירים אותך, אז מכירים אותך בתור ג'נגו. אם תוציא אותו בתור עמיר רוסיאנו לא ייצא מזה כלום".

אוזןבר, המלך ג'ורג' 48 תל אביב, חמישי (26.1) 20:00, 50-60 ש"ח