הקורונה לקחה מאיתנו את הדרך הכי טובה לצפות בסרט

פעם, בשנות ה־80 של המאה שעברה, כשעוד נהגו להחזיר למסכי הקולנוע סרטים ישנים, הלכתי לראות את "חלף עם הרוח" בקולנוע אלנבי. מתישהו באמצע הסרט היה קלוז אפ על הפנים של ויויאן לי, ואני זוכרת שפתאום קלטתי כמה אני קטנה לעומת האלה ההוליוודית שעל המסך. אלה לא היו רק תווי פניה המושלמים ותאורת הזוהר שאפפה אותם, אלא גם המימדים שהפכו את פניה לנוף נאדר, כמו היו הרים וגאיות בעת הנץ החמה. לרוב במהלך הצפייה בסרט אנחנו לא מודעים לעצם תהליך העיבוד התודעתי של התמונה, ובשבילי זה היה אחד מאותם רגעים מפתיעים של התגלות. ההחלטה המדוברת של HBO לצרף ל"חלף עם הרוח" הקדמה שתתייחס לגזענות העמוקה המובעת בו, שבה והזכירה לי מה שאנחנו לרוב שוכחים כשאנחנו מוצפים בעוצמת המיתולוגיה הקולנועית שסובבת אותו.

קולנוע אלנבי נסגר מזמן, כמו רוב רובם של בתי הקולנוע בתל אביב. מסכים גדולים באמת יש היום רק במולטיפלקסים שמחוץ לערים, שאליהם אי אפשר להגיע ברגל או באופניים. כולנו התרגלנו לראות סרטים בטלוויזיה, על מסך המחשב, בטאבלט ואפילו בסמארטפון, וכדי לשכנע אותנו לצאת מהבית המציאו את האיימקס ואת התלת מימד. אלה מחוברים באסוציאציות שלנו להפקות אדירות מימדים על גיבורי-על, חמושים בסאונד מטורף ואקשן ללא הפסקה שתוקף את כל החושים (שאם לא כן, נבחין ברדידות הדרמטית של רוב הסרטים האלה). אבל עם כל ההנאה שאני שואבת מסרטי מארוול, לא בגללם אני מתגעגעת למסך הגדול.

קולנוע עדן (צילום מסך מיוטיוב)

נופים הנפרשים על קנבס רחב מזמינים אותנו לטייל בתוכם יותר מאשר הדימויים הממוזערים שלהם על המסך הקטן. אבל גם סיפורי אהבה אינטימיים יכולים לעטוף אותנו כשהם ניבטים אלינו מהמסך הגדול, מעצימים רגשות נסתרים. כשאדל האנל ב"דיוקן של נערה עולה באש" חומקת ממבטה של הציירת העוקבת אחריה, ושל המצלמה המייצגת את נקודת מבטה, ואז עוצרת לפתע ומפנה אלינו את פניה, זה יפה על מסך המחשב, ועוצר נשימה על המסך הגדול.

מתוך "דיוקן של נערה עולה באש"

קצב איטי יכול להיות משעמם בבית, אך מלפף על מסך הקולנוע, אם היוצר הצליח להטעין את הדימויים במתח רגשי (אם לא, גם השעמום גדל). אף פעם לא אשכח את עוצמת החוויה של הצפייה המתוחה בפסל לבן שמגיח אט אט ממי הים ב"נוף בערפל" של תאו אנגלופולוס. היד קטומת האצבע, אולי דימוי ליד אלוהים, צריכה להיות ענקית לא רק ביחס לאנשים בתוך הסרט, אלא גם ביחס לצופים באולם, כדי שנחווה את ההתגלות במלוא הודה.

מובן שאני מדברת כאן על שיאים נשגבים, בעוד החוויה היומיומית של הליכה לקולנוע כוללת אינספור הפרעות מעצבנות – באדיבותם של שכנים לא מתחשבים – שאומרות לנו שיותר נוח בבית מול הטלוויזיה. אבל בשביל השיאים האלה שווה לעבור את כל הטרדות, כי אחרת נישאר רק עם נטפליקס.

במהלך ימי ההסגר התנסיתי יותר מבעבר בצפיית בינג' בסדרות טלוויזיה, ועלה בדעתי שהבינג' הוא מעין מקבילה ביתית למסך הגדול. כאן וכאן זה עניין של מימדים מוגדלים – במקום תמונה ענקית שמאפשרת לנו לשקוע בתוכה, הבינג' מציע לנו אורך, שגם בו יש משהו מלפף. כך, למשל, נגרפתי את תוך סדרת מתח קוריאנית מעולה בשם "יער סודי", שפרק אחר פרק חשפה עוד ועוד רבדים. ואז חשבתי על הבית המשמש כאתר ההתרחשות המרכזי ב"פרזיטים" – שתי קומות מעל האדמה, שתיים מתחת. אם "יער סודי" נפרשת לאורך, אפשר לומר ש"פרזיטים" נפרש לגובה, ולכן צריך להחוות לפחות פעם אחת על המסך הגדול. את סרטו הקודם "אוקג'ה", בונג ג'ון הו יצר עבור נטפליקס, ורק לצופים בודדים הייתה הזדמנות לראותו גם על המסך הגדול. כשהסרט הוקרן במרכז לינקולן בניו יורק, בונג אמר: "במהלך אורך החיים של סרט, ההפצה בבתי הקולנוע היא קצרת מועד, ואת שאר חייו הוא מעביר במרחב הדיגיטלי… לאחרונה ראיתי בנטפליקס סרט של סטנלי קובריק משנות ה־70, וזאת הייתה חוויה טובה מאוד. אבל אין דבר יותר טוב, ואין דרך טובה יותר לצפות בסרט, מאשר בבתי הקולנוע". אני חותמת.