התיאטרון בא הביתה: סיפור יפה ואינטימי שקורה בסלון ומוצג בו

זוג שנפרד מנתח את מערכת היחסים שהיתה ומנסה להבין מה הוביל לפרידה הבלתי נמנעת – אלה קווי המתאר של ההצגה "גרושים" של "הקאמרי". לא היתה שם במה. גם לא מקומות שמורים או סדרנים. למען האמת, החזרה הגנרלית להצגה שנערכה אמש (ה') כלל לא התקיימה בתיאטרון, אלא בדירה בורגנית ויפה במרכז העיר.

אלה הם חוקי המשחק החדשים. אלה התנאים שנכפו על עולם התיאטרון בימי קורונה: אם אי אפשר (עדיין) להגיע לתיאטרון, התיאטרון יגיע אליך עד הבית. מדובר במיזם שנקרא "מחוץ לקופסה" של התיאטרון. כמו בעולם המוזיקה, גם פה הבינו שנדרשות דרכים חדשות להגיע לקהל. שאי אפשר להיוותר מקובע בתוך אותה תבנית של שחקנים על במה>>קהל ביציע.

"גרושים". אינטימיות בכמות גבוהה. צילום: שלומי יוסף

ההצגה, שנכתבה על ידי גור קורן ונערכה בדירתו של הבמאי והמנהל האמנותי של התיאטרון, גלעד קמחי, מספרת סיפור קטן על זוג שהתגרש: בן הזוג הבין לפתע שהוא נמשך לבנים ועזב, האישה המשיכה להימשך לבנים ונותרה באותה הדירה. ויש גם ילד באמצע. הוא, האב, מגיע לאסוף את התיק של הילד מדירת האם, ביתו לשעבר, ערב טיול משפחתי לצפון אתו ועם בן הזוג הכבר לא כל כך חדש.

לפתע פוצחת שיחה כנה. וחדשה מרעישה. ופשפוש בפצעים. ויש שם גם סימנים בולטים של משבר אמצע החיים. וקרב בלתי נגמר על נראטיב. הו, המון נראטיבים היו שם: מי בגד במי? מדוע בכלל נפרדו? האם זה היה בכלל שווה את זה? טוב לנו איפה שאנחנו נמצאים היום?

אנדריאה שוורץ בהצגה "גרושים". צילום: שלומי יוסף

במהלך כמעט השעה שארכה ההצגה בכיכובם של אנדריאה שוורץ (צאלה) ונדב אסולין (ירון) לא הוזכרה המלה "קורונה" אפילו פעם אחת. ועדיין – נראה שמדובר בסיפור שמלא ברכיבים שמאפיינים את התקופה הזו; את השנה האחרונה: ירידה לעומקם של מערכות יחסים. אינטימיות בכמות גבוהה. תחושה של מחנק. של קירות סוגרים. וכן, גם לא מעט הומור שמגיע ממקומות של "כלו כל הקיצין" או "כיצד כבר יכולים להפתיע אותנו?" ובכן, יכולים.

הזירה התאימה להתרחשות יותר טוב מכפי שדמיינו. הרי סיפורים כאלה אמורים להתרחש בדירות בורגניות במרכז העיר, לא בבמה עם קופסאות מקרטון. פעולות בנאליות לכאורה כגון הכנת קפה, פשפוש בארון או נשנוש שוקולד על הספה נראות סבירות לחלוטין עם התפאורה הזו, וזה מוסיף רובד של כנות ואמת לסיפור. יחד עם זאת, נשמרו וכובדו גבולות הגזרה שבין המציגים לקהל, וטוב שכך. אלא אם זה מוגדר מראש, הצגה היא עדיין הצגה.

מה תרצו על הפיצה? נדב אסולין בהצגה "גרושים". צילום: שלומי יוסף

רק בשלב אחד במהלכה נותץ הקיר הדמיוני בין השחקנים לבין הקהל, כשהדמות הגברית ביקשה להזמין פיצה ושאלה אותנו אם נרצה גם, ואם כן – עם איזה תוספות? צחקנו ושיתפנו פעולה עם ההצעה המשעשעת לכאורה רק שלא ידענו שהזמנת פיצה במערכה הראשונה. טוב, לא משנה, נשתדל להימנע מספוילרים. רק בבקשה אל תגידו אננס.

זו היתה תצוגת תכלית של תיאטרון טוב שמצא דרך להתמודד עם שלל קשיי הזמן והמקום. גם עם אלה שנשזרו בתוך העלילה עצמה, וגם עם הנתונים החיצוניים שהובילו את אחד התיאטראות הגדולים בארץ להתגמש לכדי קיום הצגות בסלון, בדומה למה שנהוג כבר שנים בפרינג'. המשבר הוא רציני וכבד ומשפיע רבות על עולם התרבות. הלוואי שנשוב במהרה לאולמות גדושים ולמסכים עולים. ועדיין: נראה שהתיאטרון הרפרטוארי קיבל בעיטה נחוצה בתחת, ומחפש ומוצא דרכים להמשיך את ההצגה. אוי לו אם יפסיק ולו לרגע.

"גרושים" של תיאטרון הקאמרי, הצגה שמתקיימת בדירה. להזמנות (גור): 052-4452968