מה עומד מאחורי גרפיטי העיניים ברחבי העיר ואיך זה קשור להדרת נשים?

גרפיטי מסתורי של זוג עיניים מעטר את קצוותיהם של בניינים ברחבי תל אביב ומעורר סקרנות בתקופה האחרונה, רובה מופנת אל השאלה מה המשמעות של זוג האישונים הגדולים והכחולים. יש שחשבו שמדובר בניסוי, לבדוק אם יש שינוי בהתנהגות של בני אדם שעה שהם שמים לב שזוג עיניים מבחינות בהם. הרבה נחשו שמדובר ברפרנס ל"גטסבי הגדול", או לקעקוע של אייל גולן. האמנית המסתורית, אלינוי קיסלוב, רצתה תחילה להשאר אנונימית, אבל החליטה שהגיע הזמן להחשף. "ממש רציתי להשאר אנונימית אבל גיליתי שאנשים מפרשים את זה בצורה שלילית וזו לא הייתה הכוונה", היא מסבירה.

"מקבלים המון כבוד אם עושים גרפיטי גבוה. זה מפחיד, אז זה אומר גם להתגבר על פחדים"

הסיפור של קיסלוב עם הגרפיטי מתחיל בשנת 2011, עם אחד מהמקרים הקשים של הדרת נשים בירושלים. "היה מקרה שממש הכעיס אותי של הדרת נשים, מישהי בגילי הייתה על אוטובוס וירקו עליה. זה כל כך הכעיס אותי. שבוע אחרי זה היתה ילדה שהלכה לבית ספר וזרקו עליה אבנים. הרגשתי שאני לא יודעת איך להתמודד עם זה, הגעתי לשכונה שזה קרה בה וריססתי את מה שאני חושבת. זה היה אחד מהדברים הכי משחררים ומפחידים שעשיתי בחיי. כתבתי משהו קיצוני שקשור להדרת נשים. זה היה מטורף, זרקו עליי אבנים ".

התגובות גרמו לה להבין את ההשפעה של אמנות רחוב: "אנשים עצרו ליד הגרפיטי, נוצר שיח ודיון, היה ממש רעש. הבנתי שיש לגרפיטי המון כוח". מפגש עם אמנית גרפיטי מקרואטיה גרם לה להיזכר בדעות הקדומות שלה עצמה, ולא רק של הסביבה. "זה שינה לי את החיים, כי הבנתי שאני בעצמי לא רואה לפעמים את הדעות הקדומות שלי, וצריכה תזכורת. משם הגיע רעיון העיניים: להגיד לעצמי ולאחרים לפתוח את העיניים, לראות, להסתכל, לצאת מעצמנו ומהסלולרי. עבורי כשאני הולכת ברחוב ורואה את זה, זה מזכיר לי שאכפת לי. מזכיר לי להסתכל מעבר ולראות אם מישהו צריך עזרה. להרים עיניים". קיסלוב מדגישה את הכוונה המקורית מאחורי זוג העיניים: "הכוונה הייתה חיובית וטובה, להסתכל ולפתוח את הלב. אני מרגישה שכשמסתכלים למישהו בעיניים רואים הרבה מעבר לכל דבר אחר". עם זאת, התגובות של הצופים נוטות לחשדנות: "התגובות הראשוניות הן בדרך כלל של 'האח הגדול', 'צופים אחרינו, המשטרה רואה אותנו, אין פרטיות יותר'".

אלינוי מגרפטטת (צילום: איריס פולישוק)

הבחירה במיקום המאתגר, בצמידות לקצה בניינים גבוהים, לא מקרית. "זה מצריך להרים את המבט, וגם הסיכוי שהגרפיטי ישרוד שם גבוה. כשרק התחלתי עשיתי במקומות נמוכים ואחרי שעתיים הם נמחקו. מקבלים המון כבוד אם עושים גרפיטי גבוה. זה מפחיד, אז זה אומר גם להתגבר על פחדים. זה חיזק לי קשרים עם חברים. אנשים שהסכימו להצטרף אליי שבדרך כלל לא מתעסקים בזה". מתוך הקושי הטכני בביצוע, צמחה במפתיע דווקא תחושת קהילה: "הלכתי עם חברה לרסס וניסינו להגיע לגגות במשך חמש שעות. כולם היו נעולים, חזרתי שבורה באותו יום. הרגשתי שזה בזבוז זמן ולא מעניין אף אחד. ישבתי בגינה מבואסת. הגיע השכן שלי, שאל אותי מה קרה. סיפרתי והוא אמר לי אז מה הבעיה, תבקשי! תדפקי לאנשים בדלתות. אמרתי לו 'נראה לך?' באותו ערב הוא הלך יחד איתי ודפקנו על דלתות, את לא תאמיני – אחד מתוך שניים אמרו לנו ברור, בואו! ופתחו לנו את הגגות שלהם! זה התחיל כמשהו בלי הסכמה, וגיליתי שיותר כיף לי אנרגטית לבקש ולהסביר. הביצוע היה יותר כיף מלדמיין את זה".

כיום היא מנהלת יחד עם אחיה את גרפיטיול, שעושים סיורי גרפיטי בפלורנטין וברחבי הארץ והעולם."כשראיתי שאנשים לא מבינים את המסרים שאני רוצה להעביר, הרגשתי שאני צריכה להסביר את עצמי. אח שלי ואני התחלנו לעשות סיורים כדי להראות להם מה אנחנו עושים – פה כתבתי ככה ופה ככה. אבל הרגשתי שכשאני אומרת למשתתפים שזה שלי, הם לא מרגישים בנוח להגיד לי מה הם באמת חושבים".

"יש לי חלום שזה יהיה בכל העולם", אומרת קיסלוב בתקווה. "בינתיים זה בתל אביב, ירושלים, פריז, אתונה. איפה שאני מטיילת. אבל לא הייתי רוצה שזה ישאר אצלי, אין לי צורך שזה יהיה מזוהה איתי. הרעיון הוא להפיץ את התחושה, האמירה. שזה יהיה חיובי. החלום שלי עכשיו זה שאנשים יגידו שהם רוצים עיניים כאלה, ושהם יעשו את זה בעצמם – אני אביא להם סטנסיל ואסביר להם איך עושים. זה ממש לא צריך להיות שלי, אשמח שזה יהיה של כולם".