80 שנה בטופ: מצעד 18 התפקידים הכי טובים של רוברט דה נירו

בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה, רוברט דה נירו נחשב לגדול שחקני הקולנוע, בעיקר בשל שיתופי הפעולה שלו עם מרטין סקורסזה. לקראת סוף שנות התשעים הוא החל לגוון את הרפרטואר עם קומדיות, רובן זניחות, ובמאה הנוכחית הוא כבר עשה כל כך הרבה מאלה שכמעט שכחנו איזה שחקן אדיר הוא. בקרוב נראה אותו לצד ליאונרדו דיקפריו ב"רוצחי פרח הירח" של סקורסזה, בתפקיד של בעל עדרים אדיר כוח שצפוי להעניק לו מועמדות תשיעית לאוסקר (הוא זכה בשניים). לכבוד יום הולדתו ה-80, הרכבתי רשימה מדורגת של 18 מהופעותיו הגדולות ביותר.

18. אבק כוכבים (2007)

הפנטזיה המקסימה בבימויו של מתיו ווהן היא לא בדיוק סרט של רוברט דה נירו, שמופיע בסוג של תפקיד אורח, אבל איזה תפקיד אורח מצחיק ושובה לב זה. דה נירו הוא הקפטן של ספינת פירטים מעופפת שבחר לעצמו את השם מטיל האימה שייקספיר (באנגלית זה יותר מצחיק), אבל בסתר יש לו לב רך והוא אוהב להתאפר וללבוש בגדי נשים. הקטע הוא שפיקודיו יודעים את סודו, ואוהבים אותו גם כך. כל רגע שלו על המסך הוא תענוג, והשיא הוא הריקוד שהוא רוקד עם מניפה ורודה מול המראה שבחדרו (לצלילי הקאן-קאן הסוחף של ז'אק אופנבך), בזמן שהפירטים שלו נלחמים בחוץ בחייליו של נסיך מרושע. כמו כל תפקידיו הקומיים, גם דמות הפיראט משתעשעת עם תדמית הגנגסטר של דה נירו, אבל נראה שהשמלות והנוצות הצבעוניות עוררו אותו לתת דרור לחינניות הפנימית שלו.

17. 1900 (1976)

הסאגה ההיסטורית הסוחפת של ברנרדו ברטולוצ'י מתארת את עליית הפאשיזם באיטליה, מתחילת המאה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה, תוך התמקדות בסיפוריהם של שני חברי ילדות ממעמדות שונים. דה נירו הוא בנו של בעל אדמות עשיר וז'ראר דפרדייה הוא בן איכרים. הסרט, היקר ביותר שהופק באיטליה עד אז, נפרש על פני חמש השעות ו-17 דקות והוא נמצא ברשימה הזאת משום שהוא עשיר, סקסי ומלא הופעות עסיסיות (של ברט לנקסטר, דונלד סתרלנד, דומיניק סנדה ושאר כוכבים). דווקא דה נירו בן ה-33 חיוור יחסית, אולי משום שבמהלך הצילומים הוא היה מושקע בהכנות לסרטו הבא. בסופי שבוע הוא היה טס לניו יורק, שם היה נוהג במונית ואוסף נוסעים, לפני שהיה חוזר לצילומים ברומא.

16. לכשכש בכלב (1997)

הסאטירה הפוליטית השנונה של בארי לווינסון יצאה למסכים בדיוק חודש לפני שנחשפה פרשת מוניקה לווינסקי. היא העניקה לדה נירו תפקיד יוצא דופן כיועץ מיוחד של הנשיא, שמחפש דרך להסיט את תשומת הלב הציבורית מהפרסומים על כך ששבועיים לפני הבחירות הבוס שלו נתפס מטריד מינית קטינה. היועץ פונה למפיק ההוליוודי דסטין הופמן, ויחד הם ממציאים מלחמה באלבניה. הבעיה היא שהמלחמה המומצאת שהפיקו כל כך משכנעת, שהמפיק רוצה קרדיט. רוב הזמן דה נירו מגיש הופעה מאופקת, שתואמת את כובע הטוויד שעל ראשו, ונותן להופמן לברוח עם הסרט. אבל ג'סטה קטנה אחת שלו לאיש ביטחון, שרומזת שהגיע הזמן להפטר מהפיק, מזכירה לנו את סוג הסרטים שבהם התפרסם.

15. ג'וקר (2019)

דה נירו עשה מחווה לתפקידו הבלתי נשכח ב"מלך הקומדיה", כשהפעם הוא מגלם את הדמות שכה השתוקק להיות בסרט ההוא. זה ללא ספק הסרט של חואקין פניקס, שהופעתו הפנומנלית זיכתה אותו באוסקר. אבל דה נירו מצוין גם הוא בתפקיד המנחה המדושן של תכנית אירוח טלוויזיונית, ששם לצחוק את ארתור פלק הלוזר, ותורם את חלקו להפיכתו לג'וקר – תפקיד שהוא עצמו ודאי היה נהנה לגלם אילו היה צעיר בארבעים שנה.

14. ג'קי בראון (1997)

בשיתוף הפעולה היחידי שלו עם קוונטין טרנטינו, דה נירו מופיע בתפקיד משנה כאסיר משוחרר עם שפם ושיער משוח בברילנטין, שמשתלב מחדש בעולם הפשע. ספרו של אלמור לאונרד על דיילת שמסתבכת בין מערכות החוק והפשע שימש בסיס לבוגר והנוגע ללב שבסרטי טרנטינו. פאם גריר היא הדיילת העייפה, ורוברט פורסטר הוא צייד הראשים שמתאהב בה ושניהם נהדרים במיוחד. דה נירו תורם לסרט את האנרגיה הקפיצית שלו, בתפקיד שותפו לפשע של סוחר הנשק סמואל ג'קסון. אחד הרגעים הזכורים בסרט הוא זה שבו הוא תועה במגרש חניה, ומתעצבן, אבל ממש מתעצבן, על ברידג'ט פונדה שמתגרה בו.

13. התעוררות (1990)

דה נירו זכה במועמדות החמישית שלו לאוסקר על הופעתו הווירטואוזית בסרטה של פני מרשל. זאת היתה הפעם הראשונה (מתוך שלוש) שהוא עבד עם במאית. הסרט היפה הזה מבוסס על סיפרו של הנוירולוג אוליבר סאקס, בו תיאר את התקופה שבה עבד במחלקה סגורה בבית חולים בברונקס שם אושפזו חולים קטטוניים – קורבנות של מגפה שפרצה בשנים 1917–1928. סאקס (רובין וויליאמס, נפלא גם הוא) גילה שטיפול בדופמין סינתטי יכול לעורר את החולים, לזמן מוגבל. דה נירו מגלם את לאונרד, שנפגע מהנגיף בילדותו, וכשהוא מתעורר הוא ניחן בבגרות רגשית של ילד. במהלך ערותו הוא נפתח לעולם ומתבגר, ואז מתדרדר, ושובר את הלב.

12. מרדף חצות (1988)

הפעם הראשונה שדה נירו רתם את הדימוי הקשוח שלו לטובת קומדיה היתה בסרטו של מרטין ברסט, שרכב על גל הבודי-מוביז של שנות השמונים ("נשק קטלני", "48 שעות" ועוד). דה נירו הוא צייד הראשים ג'ק וולש, שמגויס להביא נוכל שגנב 15 מיליון דולר מניו יורק ללוס אנג'לס. צ'רלס גרודין בתפקיד חייו הוא הנוכל החמקמק, שלא ממש רוצה לעזור לוולש במשימתו, ובתור התחלה מעמיד פנים שהוא לא מסוגל לטוס. הכימיה החד פעמית בין השניים הניבה קומדיית אקשן אהובה, ששיאיה הזכורים הם דווקא חילופי המילים הערמומיים והמשוחקים לעילא.

11. פסגת הפחד (1991)

דה נירו זכה במועמדות שישית שלו לאוסקר על הופעתו כאנס הפסיכופט והמקועקע בכל גופו, שאחרי שחרורו מהכלא מטיל אימה על משפחתו של עורך הדין (ניק נולטי) שהגן עליו במשפט 14 שנים לפני כן. במהלך שנותיו בכלא מקס קיידי למד קרוא וכתוב, הגיש ערעורים, ותכנן את הנקמה שלו בסניגור שלא ייצג אותו נאמנה. הרימייק למותחן האימה של ג'יי.לי. תומפסון מ-1962 הוא ההתנסות היחידה של סקורסזה בז'אנר, וסגנונו מושפע מאוד מזה של אלפרד היצ'קוק (כולל שימוש במוזיקה שברנרד הרמן המנוח הלחין לסרט המקורי). דה נירו התאמן כדי להעלות את מסת השרירים שלו, אימץ מבטא דרומי, וסיפק הופעה פרועה ומעוררת חלחלה.

10. החבר'ה הטובים (1990)

לצד "הסנדק" של קופולה, "החברה הטובים" נחשב לטוב שבסרטים על הפשע המאורגן. אם הסרט של קופולה סיפר על ראשי המשפחות, סקורסזה עסק בפועלים השחורים. סיפור עלייתו ונפילתו של מאפיונר מברוקלין (ריי ליוטה) – המבוסס על סיפורו האמיתי של הנרי היל – עתיר סצנות ודיאלוגים בלתי נשכחים. זה קולנוע וירטואוזי שמציע איזון מושלם בין סגנוּן זורם ואלגנטי לריאליזם קשוח. הסרט המצוין הזה ממוקם יחסית נמוך ברשימה, משום שדה נירו מגלם בו תפקיד משנה כבוס של ליוטה. הוא אמנם טוב כתמיד, אבל הסצנות היותר זכורות שייכות לג'ו פשי (שזכה באוסקר) ולמצלמה של מייקל בולהאוז.

9. הבלתי משוחדים (1987)

דמותו של הגנגסטר אל קפונה, שפעל בשיקגו בתקופת היובש, שימשה השראה לשלל סרטים, כבר מ"פני צלקת" של האוורד הוקס ב-1932. מותחן הפשע המסוגנן של בריאן דה פלמה הוא אחד הטובים שבהם. דה נירו שוב העלה קילוגרמים כדי לגלם את קפונה כסוג של אמן סטנד אפ ברוטאלי, שנהנה לבדר את עמיתיו לפני שהוא מדגים להם במו ידיו עד כמה הוא מסוכן. גיבורי הסרט הם הסוכנים הממשלתיים קווין קוסטנר ושון קונרי, שמנסים ללכוד את קפונה ולהביאו לדין, ואניו מוריקונה ("היו זמנים באמריקה") תרם לסרט עוד אחד מהפסקולים הגדולים שלו.

8. צייד הצבאים (1978)

שלושה חברים מעיירה קטנה בפנסילבניה יוצאים למלחמת וייטנאם. שניים (רוברט דה נירו וג'ון סאבאג') חוזרים משם חבולים, והשלישי (כריסטופר ווקן) נשאר מאחור, וממשיך לשחזר את החוויה מרסקת הנפש שחווה בשבי הווייטקונג. סרטו האפי של מייקל צ'ימינו מתחיל בחתונה ומסתיים בשירת "אלוהים ברך את אמריקה", ובין לבין הוא מכניס אותנו עמוק לתוך הגיהינום של המלחמה והשמות שהיא מטילה בנשמותיהם של הלוחמים. גם מריל סטריפ הצעירה תורמת את חלקה לסרט שובר לב על חברות אמיצה. הופעתו השקטה והעוצמתית של דה נירו זיכתה אותו במועמדות השלישית שלו לאוסקר.

7. היו זמנים באמריקה (1984)

זהו עוד אחד מתפקידי הגנגסטרים של דה נירו, אבל בסאגת פשע המפוארת והאופראית של סרג'יו לאונה האיטלקי הוא גילם דווקא יהודי (לצד ג'יימס וודס, היהודי היחידי בצוות השחקנים). הסרט עוקב אחר ארבעה חברים יהודים מילדותם בלואר איסט סייד שבמנהטן, דרך הפיכתם לגנגסטרים בתקופת היובש בשנות השלושים, ועד הבגידה הגדולה שנים רבות אחרי כן. לאונה העלה את המנייריזם המאצ'ואיסטי לדרגת אמנות, ואניו מוריקונה עטף את הסרט, שנע קדימה ואחורה בזמן, בפסקול בלתי נשכח. סיקוונס הפתיחה, שבו דה נירו שוכב במאורת אופיום סינית ונזכר באירועים שהביאו אותו הלום, הוא יצירת מופת קטנה בפני עצמה.

6. הסנדק 2 (1974)

דה נירו נכנס לנעליו של מרלון ברנדו ב"הסנדק", ומגלם את ויטו קורלאונה הצעיר. בהופעתו הוא חיקה את סגנון הדיבור וחלק מהג'סטות של ברנדו בסרט הקודם, אך בנה דמות עצמאית ושלמה, וזכה על כך באוסקר הראשון שלו. סרטו של פרנסיס פורד קופולה ממשיך לגולל את הסיפור של משפחת הפשע קורלאונה תחת הנהגתו של הבן הצעיר מייקל (אל פאצ'ינו בהופעה כבירה), ועוטף את אירועי הסרט הראשון משני צדדיו, בספרו גם צעדיו הראשונים של האב ויטו בעולם הפשע בניו יורק של שנות העשרים. זה סרט עוצר נשימה שמפרק בהדרגה את כל מה שהסרט הראשון בנה, ומותיר אותנו מעוכים רגשית.

5. רחובות זועמים (1973)

הופעת הפריצה של דה נירו היתה בסרטו השלישי של סקורסזה, והראשון שסימן אותו כבמאי מהותי. הסרט מתרחש באיטליה הקטנה שבניו יורק, שם צ'רלי (הרווי קייטל הנפלא) מנסה לאזן בין הכוחות המנוגדים בחייו – רצונו להיות קתולי טוב למול המטלות שהוא מבצע בפקודת המאפיונר המקומי, ותחושת האחריות שלו כלפי חברו המהמר הפוחז ג'וני בוי (דה נירו), שגורר אותו למטה. סקורסזה עדיין לומד את מלאכת הבימוי, אבל הסרט ניחן בעוצמה גולמית מתפרצת, וסצנת הסיום הטראגית עשויה לעילא.

4. השור הזועם (1980)

במהלך משבר נפשי מתמשך שכלל התמודדות עם סמים, סקורסזה יצר את הביוגרפיה של ג'ייק למוטה – המתאגרף שהרס את חייו במו אגרופיו – כסוג של אוטוביוגרפיה. דרך הבחינה של גיבורו, סקורסזה בחן את חייו שלו וסיפק לשניהם גאולה. הסרט, שצולם בשחור לבן קונטרסטי, משלב ברוטאליות ופיוט ועושה שימוש בלתי נשכח בנעימות ליריות שנשאלו מאופרות של פייטרו מסקני. דה נירו עטה על עצמו 27 קילוגרמים כדי לגלם את המתאגרף כפרא אדם אגרסיבי, שנתון להתקפי אלימות בזירה ומחוצה לה (וזכה על כך באוסקר השני שלו). כמו ב"נהג מונית" גם כאן יש סצנה זכורה מול המראה, וכמו ב"הסנדק 2" דה נירו שוב מצדיע להופעה זוכת אוסקר של מרלון ברנדו. בתום הקריירה המזהירה שלו בזירה, לה מוטה הזקן והשמן מתכונן לעלות למופע סטנד אפ, ומדקלם במונוטוניות את המונולוג הידוע של המתאגרף הכושל מתוך "חופי הכרך". הסצנה האירונית והטעונה הזאת משמשת אקורד סיום מהדהד לסרט.

3. האירי (2019)

סקורסזה חוזר לסביבה החברתית שהוא מזוהה איתה יותר מכל – המגזר האיטלקי של עולם הפשע המאורגן. הפעם הסיפור מוגש על ידי אדם זקן שבוחן את חייו, או בעצם מסרב לבחון אותם, ודרך הסירוב הזה אנחנו חווים את הצער ואת האובדן שבאים עם דרך החיים שבה בחר. אחרי סדרה של קומדיות דלוחות, דה נירו (מצויד בעדשות כחולות) שב ומזכיר לנו איזה שחקן ענק הוא בתפקיד "האירי", שהיה יד ימינו וידידו הקרוב של ג'ימי הופה (אל פאצ'ינו) – הנשיא המושחת של איגוד נהגי המשאיות שנעלם ב-1971. מה שנראה בתחילה כרצף מבדר של מעשיות מעולמות הפשע והפוליטיקה, מתגבש בהדרגה סביב היחסים בין השניים, והם הופכים את הסרט לעמוק, אנושי ונוגע ללב. הסרט זיכה את דה נירו במועמדות השמינית והאחרונה שלו לאוסקר, עד כה.

2. מלך הקומדיה (1982)

הקומדיה הלא כל כך נעימה הזאת של סקורסזה זכתה לקבלת פנים קרירה בזמנו, אך היא הלכה וצברה הערכה עם השנים. שש שנים אחרי "נהג מונית", דה נירו מעולה בעוד תפקיד של גבר בודד ולא יציב שמתקשה למצוא את מקומו בחברה. הפעם הוא מגלם את רופרט פמפקין, שמשתוקק בכל נימי נפשו להיות סטנדאפיסט ומאמין שאם מנחה טוק שואו פופולארי (ג'רי לואיס) ייתן לו הזדמנות, הקריירה שלו תהיה סלולה. לכן הוא עושה את המעשה ההגיוני וחוטף אותו. התשוקה הכה האמריקאית להפוך לסלבריטי בכל מחיר רק הלכה והתעצמה עם השנים (זה הדלק של תכניות הריאליטי) ולכן הסרט נותר עדכני לגמרי.

1. נהג מונית (1976)

רוברט דה נירו הוא טראוויס ביקל, שחזר מווייטנאם עם מחשבות קשות לגבי המין האנושי. הוא אינו מסוגל לישון בלילות, ולכן הוא משייט במוניתו ברחובות ניו יורק תוך כדי שהוא משתף אותנו בהרהוריו על העיר המטונפת שזקוקה לניקיון מאסיבי. אחרי אכזבה רומנטית הוא גם מחליט לפעול בנושא. זה קולנוע כפוסט טראומה. ההצצה למוחו הקודח של הבחור הבודד והמריר, שרואה עצמו כסוג של ג'ון וויין, מייצרת הזיה מסויטת ומכשפת, שסיפקה השראה לסרטים רבים ("מועדון קרב", "השעה ה-25", "ג'וקר"). הסצנה האלמותית שבה דה נירו מתגרה בדמותו שבמראה (You talking to me?) נולדה מאימפרוביזציה של השחקן תוך כדי הצילומים, וזכתה מאז לאינספור חיקויים.

גם ב-yes חוגגים יום הולדת 80 לדה נירו, עם מגוון רחב מסרטיו בשירותי ה-VOD ובערוצי יס וסטינג TV