עוול תת ימי: סיפורם העצוב של הדולפינים התל אביבים בדולפינריום

מתחם הדולפינריום, שהריסתו יצאה לדרך השבוע, היא כמו פצע פתוח על קו החוף של תל אביב־יפו. בזמן שכל רצועת החוף השתפצה והתמרקה, המתחם ההרוס נותר שם שומם ונטוש, ובמידה מסוימת גם מסמל פצע שנגרם לדיירים המיוחדים שגרו כאן בשנות ה־80 , שכאשר בני האדם סיימו את השימוש בהם והפסיקו לעשות מהם כסף גם הם ננטשו מאחור. איך היה כאן לדולפינים התל אביביים ומה קרה להם אחר כך?

>> המבנים הנטושים הכי מבאסים בתל אביב
>> למה השיפוצים במרכז דיזנגוף תקועים?

הריסת מבנה הדולפינריום, מאי 2018 (צילום: גיא יחיאלי)

"הייתי חיילת בשארם א־שיח ובסוף השירות שלי שמעתי שיש תכנון לפתוח דולפינריום בתל אביב ומחפשים עובדים ישראלים", מספרת מאיה זילבר, שמנהלת היום את ריף הדולפינים באילת ואימנה את הדולפינים בתל אביב בעת פתיחת הדולפינריום. אז היה מדובר בפרויקט שאפתני: היזם צבי עפרון הקים מתחם בקנה מידה עולמי שבו שכנו לצד דולפינים גם אריות ים, לווייתן ודגים נדירים. "אחרי שנכנסתי לעניינים התחלנו במבצע להעביר אותם לתל אביב. נחת מטוס הרקולס בשארם ועליו העלינו את הלווייתנית והדולפין, משם טסנו למרכז כשהם מונחים על אלונקות שנבנו במיוחד לגודל שלהם".

לאירוע הפתיחה החגיגי ב־ 21 ביוני 1980 באו אלפי מוזמנים. "אני זוכרת את היום הזה ממש טוב כי הייתי אמורה לרכוב על אחד הדולפינים במופע הפתיחה. הדולפין כנראה חש בהתרגשות ובחשיבות האירוע ובמקום 'להסיע' אותי מסביב לבריכה הוא הגיע למרכז שלה ושקע להנאתו – כשאני עליו. זה נטו הומור  דולפינים. זה הצחיק רק אותו, אותי לא".

"נטו הומור דופלינים". מופע דולפינים בדולפינריום (צילום: סער יעקב, לע"מ)

יצחק נבון ואשתו אופירה בקהל במופע בדולפינריום (צילום: סער יעקב, לע"מ)

פריץ, פיווי, אלי ובילי הלווייתנית היו ארבעת הכוכבים הגדולים של המתחם, אבל הבאים קיבלו הצצה לעולם המים שבו היו לא רק דולפינים ולווייתנית. "היו אקווריומים גדולים שאנשים הסתובבו ביניהם. הייתה גם בריכת צבים קטנים שאנשים גנבו ממנה צבים ושמו בכיסים".

דין גלבוע היה בן 15 וחצי בלבד כשהתחיל לעבוד בדולפינריום לצד זילבר. "זו הייתה תקופה משוגעת, אולי אחת היפות בחיי", הוא מספר, "אני זוכר את ימי הזוהר, לפני שהתגייסתי. המקום היה מלא לגמרי, אי אפשר היה להכניס סיכה. היו חמש־שש הופעות ביום באולם של הדולפינים, זה היה מדהים. היום זו כבר צלקת הדולפינריום. כואב בלב לראות איך פרויקט דגל פשוט דעך". אלי היה הפייבוריט שלו. "הוא היה דולפין מיוחד, אהוב, ולצערי הרב הוא מת לי בידיים. הוא היה חולה מאוד. לקחתי את זה מאוד קשה כי גדלתי איתו. ביום שהוא מת עשיתי מקעקוע של דולפין על הכתף".

מאיה זילבר והדולפין אלי

בריכה של דמעות

היום, צריך לומר, החוויות הנעימות של מאמני הדולפינים שרכבו עליהם להנאת הקהל ושל אנשי עסקים שעשו עליהם כסף נשמעות צורמות במיוחד, ודאי כשחושבים על דולפין שמת במהלך שירותו בעסק. "אני לא יודע אם יש לזה מקום או לא היום, אבל אין לי ספק שטיפלו בהם כמו שצריך. הם היו תחת השגחה צמודה מאוד של וטרינר, קיבלו ויטמינים, הייתה להם דיאטה מאוזנת והתייחסו אליהם במלוא הכבוד", אומר גלבוע, אך מודה לבסוף: "אני מתאר לעצמי שהם היו מעדיפים להיות בטבע".

דעתה של זילבר נחרצת יותר, ואחרי שעזבה את הדולפינריום היא גם הקפידה ליישם את מה שהבינה בדולפינריום. "אז חשבתי שאנחנו עושים עבודת קודש, היום אני מבינה שממש לא. אחרי שמכירים את הדולפינים ואת האופי שלהם, מבינים שזה לא יכול לקרות".

"היום זה בחיים לא היה קורה" (צילום: סער יעקב, לע"מ)

עם בעלה באותו זמן, רוני זילבר, היא הקימה ב־ 1990 את ריף הדולפינים באילת. "רצינו לקבל אהבה באופן טבעי בלי להכריח אף אחד. היום בחיים לא היית רואה אותי עושה את מה שעשינו שם – לא הייתי מכניסה חיות לשטח קטן למחיה. בריף הדולפינים הם חיות חופשיות וכל מה שאנחנו עושים איתם קורה מבחירה". רמז זועק לבעייתיות שבגידול הדולפינים בדולפינריום הוא גורלם עם שקיעת המקום, עד סגירתו הסופית ב־1985.

מופע דולפינים בדולפינריום (צילום: סער יעקב, לע"מ)

"לאט לאט המקום שקע ונכנס למצוקה כלכלית, מה שגרם לפגיעה באיכות החיים של הדולפינים. החליפו פחות את המים בבריכות, הבריכות הוקטנו ושינו את סוגי הדגים שמאכילים אותם. זה הביא להתפוררות המקום ולפגיעה בריאותית גם בחיות. בילי חלתה בדלקת ריאות וסחבה אותה תקופה ארוכה עד שמתה, ואלי הדולפין ממש התאבל עליה, שם עליה את הראש וצפצף".

כשהעסק נסגר והם לא הניבו עוד תועלת כלכלית לבעליהם, הוחזרו הדולפינים למדינות שמהן הובאו – שווייץ, רוסיה וארצות הברית – ואחת הדולפינות הועברה למכל מתכת בלונה פארק. "זה עשה המון רעש ציבורי באותה תקופה, אלה היו תנאים נוראים". בסופו של דבר שום דולפין לא שרד את המעבר. אולי המצבה המכוערת שנותרה לנו במשך עשורים על הטיילת הייתה כאן גם כדי להזכיר לנו את העוול ההוא.