דיאליזה
פולטי די.אל מעדיף שעות אולפן על טיסות ברחבי הגלובוס ולא לוקח את עצמו ברצינות
הוא נולד בקונטיקט ואחר כך עבר לניו יורק. המוזיקה שלו בכלל מתכתבת עם סצנת הדאנס הבריטית האלטרנטיבית. לכן מוזר לשמוע שכשפולטי די.אל, דרו לוסטמן, התיישב לראשונה לעשות מוזיקה, הוא בכלל רצה להיות מפיק היפ הופ וראפ. "זה קו שמטושטש לי בזיכרון, השפעות שונות שנכנסות ויוצאות לי מהראש. התחלתי להאזין לג'אז לפני הכל – הקווינטטים החיים של מיילס דיוויס והתקופה האלקטרונית שלו. גם לאלבומים של ה־Weather Report ושל הבסיסט שלהם, ג'אקו פסטוריוס. ניגנתי בס ולמדתי ג'אז בבית ספר, אף שקשה להגיד שממש למדתי. אפקס טווין היו ברקע כל הזמן". מטושטש או לא, לוסטמן משוכנע שכל הנחלים זורמים לים. "כל מה ששמעתי ועברתי יושב בתודעה שלי ויוצא החוצה בצורה כזו או אחרת".
ומתיהתחלתלהאזיןלהאוסולטכנו?
"אחרי התיכון. לרייב הראשון שלי הלכתי רק כשעברתי לניו יורק ב־2006, ואז בכלל עוד לא ניגנו האוס ברייבים, אלא סול מדטרויט וטכנו, כמו ת'יאו פאריש ומודי מן. הרומן שלי עם ההאוס והטכנו התחיל לפני חמש שנים ומאז אני מנסה לעשות מוזיקה כזו. לפעמים אני מצליח יותר ולפעמים פחות. כשאני מנסה להישמע כמוני, נראה לי שזה עובד הכי טוב". לוסטמן לא מתרברב סתם. האתגר האמיתי של מפיק מוזיקה הוא לא לייצר להיט עם מקצב מלהיב, מה שמכונה "Banger" אלא להצליח לזקק קול ייחודי, שלא יישמע כמו עוד הרבה דברים אחרים בשטח.
במסע הזה הוא עשה כברת דרך ארוכה וממשיך להתקדם בקצב מרהיב – הוא אפילו זוכר מה הייתה נקודת המפנה שבה הבין שהוא על דרך המלך. "לפני כמה שנים קיבלתי פידבקים טובים ממפיקים שאני ממש מעריך. זה לא היה על כך שאני עושה מוזיקת האוס טובה, אלא שאני מצליח ליצור סאונד משל עצמי. הביקורת הזאת הייתה דבר מאוד מעודד, אבל רק באלבום השני שלי באמת הרגשתי שזה מתחיל לקרות". הוא מתכוון ל"You Stand Uncertain" שראה אור לפני שנתיים.
השנה לוסטמן הספיק להוציא אלבום נוסף בשם "Hardcourage" שנשמע יותר מכוון־רחבה מקודמיו. לוסטמן מסכים, אבל לא רוצה להתחייב לכך שזה עומד להיות הכיוון מעכשיו והלאה. "אני לא חושב שישנו ז'אנר מוזיקלי אחד שהוא טוב יותר מהשני. תשאל מפיק דראם אנ' בייס איך הוא מרגיש כלפי הז'אנר והוא יגיד שהוא מדהים וחי. לעשות את אותו הדבר לנצח זה משעמם וחסר עניין, אתה לא יכול לדחוף מוזיקה קדימה מבלי להשתנות". העובדה שהוציא שלושה אלבומים בארבע שנים ועוד כמות לא מבוטלת של E.P's אינה מובנת מאליה, במיוחד עבור מפיק צעיר שיכול היה להוציא קטע אחד שיצליח ולהתחיל לתייר את רחבות העולם. "אני מגביל את הנסיעות שלי, מה שמאפשר לי להיות בסטודיו יותר. אני רואה בטוויטר את כל הדי.ג'ייז שמטיילים כל כך הרבה אבל משחררים רק שניים או שלושה E.P's בשנה. זה קצת מטופש בעיניי, אלא אם כן זה החלום שלהם".
ניויורקלאממששוחהבמוזיקהמהסוגשאתהיוצר. לאהייתמרגישיותרבנוחבלונדון, למשל?
"בטח, אבל נורא קשה לתקלט שם. אם אני מנגן בדומה לאמן שחי בלונדון, הקהל מרגיש שהוא שמע את זה כבר. הדי.ג'ייז שם מנגנים גם קטעים מניו יורק, אז קשה לחדש". לוסטמן מדבר על תקלוט כעניין שבשגרה, אבל לא מחשיב את עצמו כדי.ג'יי. בראיון שנערך עימו, אמר שבעיניו הוא 97 אחוז מפיק ורק שלושה אחוזים די.ג'יי. אז למה הוא עושה את זה לעצמו? "כשאני שם, אני נהנה מזה", הוא מודה. "אני שונא לנסוע, אני שונא להיות רחוק מהבית, אבל אני אוהב את התרבות הזו ולראות אנשים רוקדים. זה נהיה יותר מלחיץ עם השנים, אבל זה בהחלט שווה את זה. יש אלמנט סלבריטאי בעולם הדי.ג'ייז בימינו. אנשים עוקבים אחר חשבונות האינסטגרם של די.ג'ייז וחושבים שהם חיים בטירוף, כמו רוק סטארז. בתכלס, אלה חיים די משעממים ובודדים".
למרות הטרחה הוא ממשיך לנסוע. השנה יגיע לראשונה למקומות כמו מקסיקו, אך מביקור הבכורה שלו בתל אביב הוא מתרגש במיוחד. "יש לי משפחה שגרה בישראל. אמנם החיבור הוא מלפני כמה דורות, אבל יש קשר. תל אביב נראית לי רחוקה, פחות במובן הפיזי ויותר במובן התרבותי. יכול מאוד להיות שאגלה שהיא דווקא דומה לניו יורק בהרבה מובנים".