המוזרה: דיאן קיטון תמיד הייתה יוצאת דופן. אהבנו אותה על כך

בשנתיים האחרונות כתבתי כמה וכמה הספדים על כוכבי קולנוע, ישראלים ובינלאומיים, שהלכו לעולמם. כולם היו גברים. תהיתי מתי ייצא לי לכתוב על אישה, ולא עלה בדעתי שזאת תהיה דיאן קיטון. היא תמיד היתה כל כך חיונית וצעירה, ללא סימנים של מאבק בזקנה. קשה היה להאמין שהיא תיעלם פתאום בגיל 79. 

האמת היא שפרט לכמה פסגות זוהרות, הקריירה הארוכה של קיטון מרוצפת בהרבה סרטים בינוניים, בעיקר כי זה מה שיש להוליווד להציע. אבל היא הייתה אהובה על כולם, צופים וקולגות, כי היא היתה אחת ויחידה. בט מידלר, שהופיעה לצידה ב-1996 בלהיט "מועדון האקסיות", כתבה אתמול באינסטגרם ש"היא הייתה קורעת מצחוק, מקורית לחלוטין, וללא תחבולות או תחרותיות שאפשר היה לצפות מכוכבת במעמד כזה. מה שראית היה מי שהיא הייתה".

בראיון לקייטי קוריק מ-2010 – לרגל יציאת "קשה על הבוקר" שבו גילמה מגישת חדשות לצד האריסון פורד – קיטון סיפרה שבתחילת דרכה אמרו לה שוב ושוב שהיא לא מתאימה כי היא יותר מדי אקסצנטרית ומוזרה (kooky). וזה בדיוק מה שהפך אותה לכוכבת. החן הטבעי הזה, שהיא לא ניסתה להעצים אותו באופנים מלאכותיים (בניגוד לרנה זלווגר, למשל), מעולם לא הזדקן ולא התיישן. 

אחרי שזכתה בתפקיד שילה בהפקה של "שיער" בברודוויי (היא שרה את "Black Boys"), התמזל מזלה וב-1969 היא פגשה את וודי אלן במהלך אודישן להצגה "שחק אותה סם". היא היתה גבוהה מאלן ולכן כמעט לא לוהקה לתפקיד רעייתו של חברו הטוב שבה הוא מתאהב. אבל אלן התאהב בה כשחקנית וכאישה, וזה הוביל לשיתוף פעולה ארוך שנים על המסך, ולידידות ששרדה גם בתקופה שבה אלן בוטל. לדבריה היא היתה אסירת תודה על הדרך שסלל בפניה, והיא תמיד האמינה לו.

"שחק אותה סם": 

"שחק אותה סם" הגיע למסך הקולנוע במאי 1972, חודשיים אחרי "הסנדק". גם פרנסיס פורד קופולה זיהה בקיטון משהו שאחרים התקשו לראות בגלל גובהה וגמלוניותה, וליהק אותה כזוגתו של אל פאצ'ינו. הוא רצה אותה דווקא בגלל האקסצנטריות שלה, שהבליטה את חוסר שייכותה למשפחת המאפיה הסיציליאנית. כזכור, מייקל קורלאונה בוחר בקיי בשלב בחייו שבו הוא מנסה לבדל את עצמו ממשפחתו. אך מרגע שהוא לוקח על עצמו את ניהול העניינים אחרי ההתנקשות באביו, קיי אינה מתאימה עוד. 

שוט הסיום של הסרט מתמקד בפניה, בעודה מתבוננת בבעלה מוכתר ליורש של אביו מאחורי הדלת שחוצצת ביניהם. השוט הפך לאחד הדימויים הזכורים ביותר בקולנוע – בהעניקו לה את נקודת המבט, הוא התמקד בטרגדיה שלה, וכמו הפך אותה לגיבורת הסרט. קיטון ופאצ'ינו הפכו לזוג אחרי צילומי "הסנדק 2" ב-1974, ונפרדו אחרי "הסנדק 3" ב-1990. היא סיפרה שהיא רצתה להתחתן, אך הוא לא. קיטון נותרה רווקה עד סוף ימיה. ב-1996 אימצה את בתה דקסטר, וב-2001 את בנה דיוק.

"הסנדק":

"הסנדק" היה הסרט הראשון בקריירה של קיטון, מבין שלושה, שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, וזה הישג נדיר בהוליווד (אם איני טועה רק למריל סטריפ יש רקורד דומה). אבל בעיקרו זה סרט של הגברים. קיטון מזוהה יותר מכל עם תפקידה כאנני הול ב"הרומן שלי עם אנני", שזיכה אותה באוסקר (גם הסרט זכה). אלן כתב את תפקיד השיקסע שהוא מתאהב בה, ואז מאבד אותה, במיוחד עבור קיטון, אף שכבר לא היו בני זוג. הוא אף העניק לדמות הראשית את שם משפחתה המקורי של דיאן (היא החליפה לקיטון משום שכבר היתה שחקנית בשם דיאן הול). לפני זה הוא כבר עבד איתה בפרודיית המד"ב "ישנוני" ובקומדיה הרוסית התקופתית "אהבה ומלחמה". בשני הסרטים היא גילמה נשים מודרניות, עצמאיות, משכילות, נוירוטיות (כמו אלן), והייתה נורא מצחיקה. 

"הרומן שלי עם אנני":

ואז ב-1977 הקומדיה הרומנטית עם הסוף הלא שמח הפכה אותה לאייקון תרבותי. קיטון תיארה את דמותה של אנני כגרסה של עצמה – רהוטה למחצה, חולמת להיות זמרת וסובלת מחוסר בטחון. פרט טריוויה ידוע הוא שקיטון סירבה ללבוש את הבגדים שעיצבו עבורה במחלקת התלבושות בטענה שאינם מתאימים לדמות, והביאה בגדים מהבית. המכנסיים הרחבים, הווסט, העניבה הגברית הארוכה והכובע שלבשה בהופעתה הראשונה בסרט, השיקו אלפי חיקויים. גם לטקס האוסקר היא הגיעה לבושה בחצאית וז'קט מהארון הפרטי שלה, והמשיכה ללבוש בגדים בשחור לבן בסטייל ייחודי לה כל חייה. את ההברות חסרות המשמעות "לה די דה" וודי אלן כתב בתסריט, אבל היא הפכה אותן לשלה באופן שבו ביטאה אותן במבוכה של מישהי שאיבדה את המילים.

נאום האוסקר:

קיטון גילמה היטב תפקידים דרמטיים במותחן "מחפשת את מר גודבר", כמורה שמבלה במועדוני לילה מפוקפקים, וב"המתופפת הקטנה", כשחקנית המגויסת על ידי המוסד. והיא זכתה במועמדות שניה לאוסקר על הופעתה כעיתונאית והאקטיביסטית הקומוניסטית לואיז בריאנט באפוס ההיסטורי "אדומים" (1981) לצד בן זוגה וורן בייטי. אבל היא פרחה בעיקר בקומדיות. אחרי השותפות עם וודי אלן (סרטם האחרון יחד היה "תעלומת רצח במנהטן" מ-1993, שבו גילמה את רעייתו) היא יצרה שותפות נוספת עם התסריטאית ננסי מאיירס, שאחרי מות בעלה הבמאי צ'רלס שייר ("בייבי בום", "אבי הכלה") היא החלה לביים את התסריטים שלה בעצמה. 

ב-2003 מאיירס כתבה וביימה את "באהבה אין חוקים" שהעניק לקיטון את אחד מתפקידיה המלבבים ביותר, ומועמדות רביעית לאוסקר. קיטון מגלמת בסרט סופרת שהמאהב המבוגר של בתה (ג'ק ניקולסון) נתקע אצלה בבית, והשניים מתחילים למצוא חן זה בעיני זו. החיבור בין קיטון לניקולסון מחשמל. היא מבקשת ממנו לגזור את החולצה עם צווארון הגולף שהיא הסתגרה מאחוריו במשך שנים, ואחרי האורגזמה היא פורצת בבכי משחרר.

"באהבה אין חוקים":

"לא ציפיתי להתגלות מחדש על ידי ננסי מאיירס", אמרה קיטון בנאום התודה שלה כשזכתה בגלובוס הזהב. "בואו נודה באמת, לגלם אישה ראויה לאהבה בגיל 57 זה כמו לנסות להגיע לכוכבים עם סולם". היא המשיכה וציינה שהפרס ניתן ל"קומדיה רומנטית בכיכובם של ג'ק ודיאן, שגילם המשולב הוא 125". אבל בואו נודה באמת, בגיל 57 קיטון נראתה פיצוץ בעירום. יש לציין שבגיל 22 היא סירבה להתפשט כשהופיעה ב"שיער" בברודוויי, בזמן שרוב השחקנים שרו בעירום בסוף המערכה הראשונה. כמו שאמרתי, היא תמיד היתה יוצאת דופן, והלכה בדרכה שלה. ואהבנו אותה על כך.