יו מייק מי דיזי: דווקא כיף בבירת הסחיות התל אביבית

בעודי צועדת אל לב המאפליה שאחרי כיכר דיזנגוף, ניסיתי לדמיין מהו הדיזי פרישדון. התמונות היחידות שעלו במוחי הן של גברים בגופיות. בגוני פסטל. מוסיפים חלבון לבירה. ובנות רזות בסטרפלס. לא יודעת למה, סטרפלס בכלל לא באופנה עכשיו. את המקום דמיינתי בתאורה כחולה עם מוזיקת להיטים שמזכירה בר מתקתק במנהטן. בקיצור, דמיינתי את הדיזי כמו בירת הסחיות האולטימטיבית.

אולם כשהגעתי ליעד נכונה לי הפתעה. הדיזי פרישדון המעוטר התגלה כמקום צ'יל לגמרי. חלק מהבנים אפילו היו בטי שירטס. בחוץ נמתחו שולחנות ארוכים ולצדם כמות בלתי מבוטלת של תיירים. ובפנים – הפתעה – עוד תיירים. הסגנון המוזיקלי נשען על קו אחיד בסגנון דונה סאמר ושוטפי הכלים שיצאו מדי פעם לכיוון הבר כדי למלא את אספקת הקרח קפצו וזימרו את השירים וגרמו לי לתהות אם אני במחזמר. התיישבנו מול חבורה תוססת של אמריקאים צעירים, בנים ובנות, וחשבתי שאם היינו בניינטיז הם בטח היו מוציאים בקבוק ומשחקים אמת או חובה. לכו תדעו באילו דרכים הם מגלים את המיניות שלהם כיום.

ניגשה אלינו מלצרית אתלטית והציגה את קוקטייל הספיישל (38 ש"ח): "ערק אשכוליות, שרטרז –" היא לא הספיקה לסיים את המשפט וקראתי: "בסדר". זה היה נשמע כמו המשקה הצונן והממסטל שאני צריכה במזג האוויר הנוכחי, ואכן לא התאכזבתי. בן לווייתי היה פחות הרפתקן והזמין כוס שרדונה (34 ש"ח). "תרצו גם צ'ייסר ב־13 שקל?", שאלה האתלטית, וזאת הזדמנות נהדרת לדבר על ההפי אוור המשתלם במקום: ראשון־חמישי ושבת בין שבע לתשע בערב, חצי מחיר על האלכוהול. על החשבונית שקיבלנו בסוף הערב הופיע טיפ נוסף: כל יום ראשון גבינות ויין ללא תחתית. האמת? נחמד.

הווייב: צ'יל ושמח
מרים: כולם צעירים
מוריד: כולם צעירים
מתנגן: להיטי דיסקו וסול
מה חוגגים: בת דודה שלי שרלוט מגיעה לביקור מולדת נראה לה את העיר

דיזנגוף 121 תל אביב