מלך העטלפים: מי הבאטמן הטוב ביותר, הדירוג המלא

הכתבה התפרסמה במקור באתר "הספוילר", אתר הקולנוע החדש מבית "טיים אאוט". תראו תראו

ישנם נושאים בעולם שלהשמיע עליהם את דעתך הלא פופולרית יכול להסתיים בטרגדיה – להגיד שאתה לא אוהב את השיר "מתנות קטנות" בועידת "יש עתיד"; ללכלך על "מועדון קרב" בחוג לקולנוע; ואולי הכי גרוע – להתחיל שיחת "מי הבאטמן הכי טוב", בכל מקום. ועדיין, בהתאם לרוח הזמנים המלחמתית ולכבוד סרטו המדובר של מאט ריבס על איש העטלף, "הבאטמן", החלטנו להיות אובדניים במידה ולנסות ולדרג את כל* השחקנים האמיצים שנכנסו לטייץ השחור – בין אם פיזית ובין אם רק בקולם – החל מזה שהיינו מעדיפים שישאר במערה ועד זה שדווקא נשמח לפגוש בסמטה חשוכה.
*ויתרנו על לשפוט את לואיס ווילסון ורוברט לאורי, שני השחקנים שגילמו את הגיבור במספר סרטים קצרים משנות ה-40 (מה שכונה "Serials"), כי לא יאה לשפוט אותם לצד כריסטיאן בייל על אופנוע.

8. ג'ורג' קלוני

כיכב ב: "באטמן ורובין", 1997

הוא אוהב את האחים כהן, סרטי שודים ומכונות קפה, אבל הקשר בין השחקן הנאה לבין סרטי קומיקס נראה מקרי בהחלט, ו-"באטמן ורובין" (1997), תופעה משל עצמה, היא ההוכחה הניצחת לכך. בניסיון לשמור על הגישה הקלילה שהעניק לפרנצ'ייז פוסט הגותיות של טים ברטון, הבמאי ג'ואל שומאכר זצוק"ל לחץ יותר מידי על דוושת הקאמפ ויצר את "באטמן ורובין" – סרט שאפילו הבאטמן הצבעוני מהסיקסטיז היה דורש ממנו לטיפה רצינות. רובין תולה כביסה, מיסטר פריז (ארנולד שוורצנגר) מתהדר בדיחות ננסי ברנדס על קרח ("צ'יל!") וג'ורג' קלוני אחד, שבילה את מרבית הסרט בעטיית חליפה עם פטמות מעוצבות.

ניתן לתלות הרבה מבעיות של "באטמן ורובין" בתסריט והבימוי הלא-מודעים לעצמם (או אולי, מודעים יותר מדי),ובכל זאת, לא מעט מכך נוחת בכל זאת על כתפיו של הכוכב, שנדמה שהתעסק יותר בגילום עצמו רק עם חליפת פטמות מאשר לנסות ולהביא למסך וריאציה מעניינת של הדמות האייקונית על כל מאפייניה. "באטמן ורובין" היה הסוף לתחייתו של באטמן בשנות ה-80 וה-90, וצמד האחראים על האסון נותרו עם רגשות אשם לגבי סרטם הקלוקל (שגם היה כישלון קופתי), כשקולני הבהיר שהוא "תמיד מתנצל על 'באטמן ורובין'" וכי הפרויקט כולו היה "בזבוז כסף משווע", ואילו שומאכר טען כי זו "אף פעם לא הייתה מטרתי. מטרתי הייתה לבדר" (ולפחות טכנית, אי אפשר להגיד ש-"באטמן ורובין" לא מבדר). ועדיין, נותרנו עם הפנינה הזו, והתוצאות בהתאם.

7. בן אפלק

כיכב ב: "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", 2016; "יחידת המתאבדים", 2016; "ליגת הצדק", 2017; "ליגת הצדק: גרסת סניידר", 2021

עוד תצוגת משחק שנקשרה לא פעם לאיכות הסרט (במקרה הזה, הסרטים) יותר מאשר לשחקן עצמו, והאכזבה מורגשת עוד יותר בהתחשב בפוטנציאל שהיה לליהוק בן אפלק האמוציונלי והחרוץ. התוצאה? לא-החלטית בעליל. הבלגאן שהכניס זאק סניידר, שניסה להמשיך את מורשתו של מורו ורבו כריסטופר נולאן לבאטמן אפל וריאליסטי יותר, יחד עם שמירה על חיבתו לפומפוזיות והרעיון החפוז והנמהר ליקום המורחב של די.סי (ה-DCEU) – הובילו לכך שבאטפלק ב-"באטמן נגד סופרמן" פינה יותר מקום לשותפו לטייטל. כשהזרקור כן הופנה לעברו, הוא גילם את הגיבור המכונף כאדם אלים לחלוטין שישמח לשבור את שבועת ה"בלי להרוג" שלו, ויעשה הכל כדי לשלוט בסופרמן, שהחריב את עולמו.

בהיפוך של 360 מעלות, באטמן של "ליגת הצדק" מספר בדיחות על ימין ועל שמאל משל היה טוני סטארק, ומתנהג כאילו הוא מודע לכך שהוא פשוט שחקן שמשחק את באטמן. דווקא ב-"יחידת המתאבדים" (הראשון), הסרט הנוראי ביותר מבין כל אלו, באטפלק הצליח להביא מעצמו הופעת אורח מוצלחת וזכורה במיוחד – ועדיין, מרבית הקטעים יזכרו לרעתו, בדגש על המעבר התכוף מידי בין רצינות תהומית לבין הצחוקים. וחבל.

6. ואל קילמר

כיכב ב: "באטמן לנצח", 1995

כחוליה מקשרת בין הגותיות של מייקל קיטון ל-"מתי הצ'ק מגיע בדואר?" של ג'ורג' קלוני, באטמן של ואל קילמר הבין שצריך להרצין ולהיות מאיים במקביל לשמירה על הקלילות פה ושם – ועדיין, הוא נופל קורבן לסרט המוזר לכל הפחות שנקרא "באטמן לנצח". בסרטו הראשון של שומאכר בפרנצ'ייז, העדיף הבמאי לתת את מרבית הבמה לאויביו של באטמן (וככל הנראה אויבים אחד של השני גם בחיים האמיתיים), ג'ים קארי בתור הרידלר וטומי לי-ג'ונס בתפקיד טו-פייס, שבהחלט סימנו את הכיוון השונה שהעניק לסדרה אחרי טים ברטון, בעוד באטמן היה שם בעיקר כדי להיות קיים ולמכור צעצועים במק'דונלדס.

למרות זאת, יש בואל קילמר קסם חייזרי משהו (עדות מדויקת לכך היא הסרט התיעודי האוטוביוגרפי שלו מהשנה שעברה, "ואל"), וגם אם לעיתים נדמה שכל מה שהוא עושה מסתכם בלעשות "Thumbs Up" למצלמה ולהפוך למם, הזרות שלו מהעולם הקאמפי שנבנה סביבו נותנת לו איזושהו ייחוד מול אחרים שלבשו את החליפה.

5. אדם ווסט

כיכב ב: "באטמן", הסדרה, 1966

עם עליית קרנו של גיבור העל כאותו "אביר אפל" ברומנים הגרפיים של פרנק מילר ובסרטיו הגותיים של טים ברטון בשנות ה-80, נדמה שכל חובבי באטמן ניסו להתנער מאותה אחד שרקד את ה-"Batusi", השתמש בספריי דוחה כרישים ואפילו, רחמנא לצילן, חייך. זה הבאטמן שכיכב בשנות ה-60 בלהיט הטלוויזיוני, בגילומו של אדם ווסט. אבל עם כל הגיחוך על גבול הפארודיות שנדבקה לשמו של ווסט כבאטמן, לא רק שקשה לראות את הטייקים הרציניים הבאים על הדמות בלעדיו, אלא שווסט הוא בין הבאטמנים היחידים שהיה נאמן כמעט לחלוטין לדפי הקומיקס (והיה גם ליחיד שהציג על המסך את סימני ה-"בום! פאו!" שהופיעו בקרבות).

אחרי ימיו הראשונים של גיבור העל כדמות הבלש בשנות ה-40, הפופולריות של באטמן דעכה לקראת שנות ה-60. בזכות תוכנית הטלוויזיה (שרצה בין השנים 1966-1968), הסרט מ-1966 ובעיקר הסטייל המובחן שלה, באטמן חזר ללב התודעה, הפך לדמות "צעירה" ו-"עדכנית" גם על דפי הקומיקס ולחלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית (כך למשל שיר הפתיחה הכה-קליט זכה לגרסאות כיסוי מידי The Who והקינקס). אז כן, לרוץ עם פצצה ענקית זה לא בדיוק להתמודד עם הית' לדג'ר, אבל לא רק שראוי לזכור את הזמנים שחיבקו קאמפ ושחרור, אלא להעריך את העבודה המצויינת של אדם ווסט המנוח, שהעניק לבאטמן, מתוך כל הצבעוניות, את שניים ממאפייניו החשובים ביותר – המסתוריות וההקרבה העצמית.

 

4. קווין קונרוי // וויל ארנט

כיכבו ב: "באטמן: מסיכת התעתועים", 1993 // "סרט לגו", 2014; "סרט לגו באטמן", 2017

שני שחקנים שלא בהכרח קופצים לראש כשאנחנו חושבים על באטמן, אבל בעבור רבים הם הם הייצוג האולטימטיבי לאיש העטלף, גם אם מעולם לא ראו אותם בחליפה עצמה. במילים אחרות, שניים מהבאטמנים המוצלחים ביותר ב-80 השנה האחרונות הם דווקא גרסאות מצוירות, שהביאו פן אחר ואמיתי הרבה יותר מכמה ממקביליהם בשר ודם.

קווין קונרוי, מי שקולו כיכב בקולו ב-"באטמן: הסדרה המצויירת" (1992-1995), עבר למסך הגדול עם סרט באורך מלא המבוסס על הסדרה, "באטמן: מסיכת התעתועים". דרך דמותו בסרט, ובעיקר בסדרה, קונרוי יצק בבאטמן חיים חדשים: לא עוד גיבור מאיים בצללים, אלא אדם שנאבק עם שדיו (וזו תוכנית ילדים, כן?), ולא עוד פלייבוי ריקני, אלא איש עסקים שקדן, חוקר ומודע לסביבתו ללא סיכון חשיפת זהותו הסודית.

מולו, וויל ארנט, שגרסתו לבאטמן התחילה בכלל בתור ספק-רפרנס-מגניב ספק-רצון-למכור-עוד-מרצ'נדייז בלהיט האנימציה "סרט לגו", יצר באטמן שאינו רק ציני ומצחיק הרבה יותר מקודמיו חמורי הסבר, אלא כזה שמתחבר לעובדה הכי כואבת אצל איש העטלף – ברוס ויין הוא כלום ללא באטמן, ובאטמן הוא כלום ללא סביבתו, כולל שותפיו לדרך (גם אם מעטים) ואויביו. כך, גם גיבור העל הבודד והאגוצנטרי מכולם מקבל טיפה של אנושיות.

3. רוברט פטינסון

כיכב ב: "הבאטמן", 2022

מי שהושפע ישירות מהדמות המצולקת שהביא קווין קונרוי למסך הוא דווקא הבאטמן החדש ביותר, והסיבה בגינה התאספנו כאן מלכתחילה. רוברט פטינסון, השחקן שבילה עשור שלם בניסיון להיפטר מתדמית הערפד החתיך והמיוסר של "דמדומים" באמצעות תפקידי אינדי קיצוניים ומעולים ("גוד טיים", "המגדלור", "קוזמופוליס"), מציג למעשה שילוב של שתי תקופותיו – ברוס ויין בגילומו הוא צעיר מנוכר, מתבודד וטראומטי (שנראה כאילו מחזיק בארון חולצה של My Chemical Romance), ומצד שני, הוא עדיין לחלוטין באטמן – אלים ונחוש, ובאותה מידה מהוסס.

אולי כאן נמצא החידוש הגדול ביותר בהופעתו של פטינסון – הראשון להבין שברוס ויין ובאטמן הם היינו הך: אין כאן פלייבוי עשיר וזחוח, אין כאן באטמן שבטוח בצדקת מעשיו – אלא אדם שביומו ולילו הוא "הבאטמן" (מה שגם מצדיק לגמרי את הבחירה בשם הסתמי שניתן לסרט). אדם שנדחף על ידי החיים למצב קיצוני כל כך, שרק עטיית חליפת עטלף שחורה ופענוח זירות רצח יביאו לו – ואולי גם לעיר – את הגאולה האמיתית שתשחרר אותו מהטראומה. פטינסון אמנם אינו זוכה לדיאלוג מרובה ומסתכם לא פעם במבטים רציניים מידי (על גבול המגוחכים) לעבר העיר הגשומה מידי, אך עדיין השחקן הבריטי הצעיר מצליח להכניס לדמות כה אייקונית לא רק פיסה אמיתית מבחירות המשחק בקריירה שלו עד כה, אלא גם הסתכלות אחרת ורעננה לגמרי על דמות חרושה.

>> מבקרת הקולנוע שלנו דווקא פחות אהבה את פטינסון כבאטמן

2. כריסטיאן בייל

כיכב ב: טרילוגיית "האביר האפל", 2005-2012

לפני שאני מקבל הודעות נאצה מאנשים עם תמונת פרופיל של הג'וקר, חשוב לי להבהיר – למרות שאין כמעט אפשרות להתעלות על מה שהוציא נולאן מהדמות המיתולוגית הזו, איש העטלף של כריסטיאן בייל תמיד נתפס בעיניי יותר כסטריאוטיפ של באטמן, ולא בהכרח עוד ייצוג יחודי – הקול המאיים, הפה הפתוח, ההליכה הדרמטית. ועדיין, עם תמיכה משלושה סרטים חזקים ששמים אותו במרכז הנרטיב (גם אם אויביו מאפילים עליו לא פעם) ובמאי עם חזון מרשים, כריסטיאן בייל העביר את באטמן התפתחות דמות שהיא לא פחות ממושלמת – מנער עם רצון בלתי פוסק לנקמה לגיבור שמבין שסדר העדיפויות שלו היה קלוקל כל השנים הללו, והגיע הזמן לחשוב על עצמו.

בייל הוא גם ללא ספק ה-"ברוס ויין" הטוב ביותר משחקני באטמן – ויין בגילומו לא הסתתר מהטראומות האישיות שליוו אותו, אך גם לא הפסיק לרגע לשמור על התדמית המוקפדת. כן, הבאטמן שגילם, בחיזוק מכמה מהנבלים הזכורים ביותר בהיסטוריית הקולנוע (ביין של טום הארדי וכמובן הג'וקר של הית' לדג'ר), אמנם הפך לקריקטורה ככל שהזמן התקדם, אבל האשם הוא לא בייל, אלא בעיקר הפאנדום האינטרנטי. מבין כל הבאטמנים, נראה כי את בייל הכי לא תשמחו לפגוש בסמטה חשוכה.

1.  מייקל קיטון

כיכב ב: "באטמן", 1989; "באטמן חוזר", 1992; "הפלאש" ו-"באטגירל", 2022

אלו בסך הכל היו צמד מילים קצרות שנאמרו לפני 33 שנה על גג חשוך, וגרמו לכל ילד וילדה ברחבי העולם לקנות את כל הקלפים, הבובות (שבסוף גם הכשילו אותו, אבל תכף נגיע גם לזה), והתחפושות רק כדי להגיד בקול נמוך: "אני באטמן". גם אם הסרטים בהם הופיע נשארו שנויים במחלוקת בין דורית (אלו שגדלו עליהם, כולל אני, נוטים לזכור להם חסד נעורים; אלו שהתרגלו לסרטיו של נולאן נוטים לזלזל בהם), העובדה שמייקל קיטון גילם את באטמן בכל נימיו ברורה לכולם. שופע בסטייל ומשחק משחקי מוחות עם נבלים מטרידים ואייקונים כאחד (תודות לטים ברטון), קיטון הוא משהו אחר – הבאטמן שבגילומו לא לגמרי משופשף, אך באותה המידה יודע את עבודתו בצורה מדויקת; ברוס ויין שלו אולי אקצנטרי ואפילו פסיכוטי לפרקים (“You wanna get nuts?" היא אחת השורות המושלמות ביותר בקולנוע), אבל הוא לא מאבד אף פעם מקסמו.

במילים אחרות, מייקל קיטון הוא עדיין מאוד מייקל קיטון בתוך חליפת העטלף, והאדג'יות שלו מתבטאת לא מעט בתפקיד (וחשוב לזכור, זה אותו הבן אדם שרק שנה קודם גילם רוח מטרילה), ועדיין – הוא לא מרגיש לרגע לא בתפקיד, הן כבאטמן והן כברוס ויין. אנחנו מבינים למה נבלים על הקצה כמו הג'וקר של ג'ק ניקולוסון (אנדרייטד לחלוטין לטעמי) והפינגווין של דני דה ויטו נמשכים לשחק איתו, ובאותה המידה קאטוומן של מישל פייפר או ויקי וייל של קים בסינג'ר ראו בברוס ויין שהוא הרבה יותר מפלייבוי חלול.

לצערנו, הגותיות הרבה מידי שהקיפה את קיטון בסרטיו של באטמן מנעה את המשך הסדרה (האגדה אומרת שקצת נלחצו במקדונלדס  מכך שבסרט שהיא מוכרת את צעצועיו יש איש מאופר כציפור שנושך לאחר את האף), וקיטון תלה את החליפה – אך גם התמודד עם המורשת שלה בהופעת המשחק המרשימה של "בירדמן", 22 שנה אחר כך. כעת, לאחר שערק לרגע למארוול (כאויבו הראשון של ספיידרמן הנוכחי, הוולצ'ר), קיטון ישוב למגפי העור השחורות שלו ב-"הפלאש" ו-"באטגירל", שיעלו שניהם בהמשך השנה. לנו נותר רק לקוות שגם דור חדש של מעריצים יראו את באטמן של קיטון כפי שהוא באמת: שילוב של אסתטיקה, כישרון, כריזמה ופגיעות. אם זה לא באטמן, אז מה כן?

רוצים עוד דירוגים והמלצות במה לצפות? בואו לאתר המסכים החדש שלנו, "הספוילר", ותראו תראו