החלום הבורגני של הזוג הלהט"בי יתרסק, ולא תישאר עין יבשה בקהל

דניאל ורוי חיים יחדיו באושר ודי בעושר כבר שבע שנים. דניאל הארכיטקט עיצב להם בית מהחלומות, ורוי מרוויח יפה מכתיבת רומנים לוהטים שהקהילה הגאה בולסת בתאווה. הוא היה מעדיף לכתוב ספרות רצינית יותר, אבל הסוכן שלו ברי מזכיר לו מה מוכר יותר טוב. כל אחד מהם הוא אהבת חייו של השני, והם לגמרי מחויבים זה לזה, בניגוד לברי, שמחליף בני זוג כל כמה שבועות, ותמיד מבטיח שהפעם זה זה. רק הביקורים של בטי, אמו של דניאל, קצת מפריעים להרמוניה. דניאל לא סובל אותה, ורוי לא ממש מבין למה, כי היא מאוד משתדלת. לראיה, בטי מזמינה את השכנות הלסביות לארוחת ערב ומבקשת מדניאל שיכין עוף, כי "כולם יודעים שלסביות אוהבות עוף".

סלח לי, אתה יודע מה זה תקליט. "דניאל בעלי" (צילום: אורון קפלן)

ויש עוד עניין – דניאל רוצה להתחתן אבל רוי חושב שמוסד הנישואים הוא מיושן ושגוי מיסודו, ומי בכלל רוצה להדמות לסטרייטים. הוא כמובן תומך בזכותם של הומואים להתחתן – ובעירם ניו יורק זה סוף סוף אפשרי אחרי מאבק ארוך שנים – אבל הוא לא רוצה את הטקס הזה והמסמכים האלה בשביל עצמו. הוויכוח בין השניים שב ועולה בהזדמנויות שונות, וקצת מעיב על הערב הנעים בביתם, שאליו הוזמנו ברי ובן זוגו הנוכחי גאי, הצעיר ממנו בשנים רבות (בשל גילו הצעיר, גאי נדהם למראה תקליט ויניל – פרט פחות משכנע בדיאלוג).

"דניאל בעלי" הוא קומדיה שנונה, מהנה, ומרופדת ברפרנסים תרבותיים (סינדי לאופר מול מדונה וכיו"ב) בסגנון סיטקום, על הומואים בורגנים שהשיגו כל מה שהם רוצים בחיים, עד שברגע אחד, בערך באמצע ההצגה, הקומדיה הופכת לטרגדיה. ליתר דיוק, הטוויסט בעלילה חושף שבעצם מדובר בדרמה מז'אנר הבעיה החברתית. לרוב אני לא מחבבת במיוחד דרמות מסוג זה, שלוקחות על עצמן להעביר לצופים מסר ספציפי וברור. אבל המחזה של מייקל מקיוור, שעלה לראשונה בניו יורק ב-2017, מצא דרך נבונה לעסוק בנושא, ושינוי הטון הקיצוני באמצע ההצגה (ואמצע החיים) הוא אסטרטגיה דרמתית מעניינת ופורייה. ב"ניו יורק טיימס" "דניאל בעלי" כונה "הטרגדיה הראשונה על נישואים להט"בים". המבקרת הוסיפה ש"אם הסדרנים יחלקו ממחטות קלינקס יחד עם התוכניות, זה לא יהיה דבר רע".

שינוי טון קיצוני. "דניאל בעלי" (צילום: אורון קפלן)

מאז הקמתו לפני פחות משנתיים (יוני 2021), תאטרון המשולש מייסודו של המרכז הגאה בתל אביב העלה שבע הצגות מקוריות ומתורגמות בז'אנרים שונים. אל אלה הצטרפה לאחרונה "דניאל בעלי" בתרגומו המשובח של ידידי ירון פריד. ההצגה כולה מתרחשת בסלון ביתם של רוי ודניאל, והבמאי רום רזניק ("האחד"), מייסד ומנהל שותף של התאטרון, מציע גישה מקורית לסטינג המוגבל הזה (שעיצב רועי ואטורי). התפאורה הבסיסית – ספה לבנה, מנורת עמידה עם אהיל לבן, שולחן צד לבן ועליו פטיפון – אינה משתנה, אבל מסצנה לסצנה סידור העמדת פריטי הריהוט משתנה, כאילו הבמה מסתובבת, או כאילו אנחנו מביטים על המרחב דרך מצלמות שונות. פענחתי את זה כדימוי לנקודות המבט השונות שמייצרות את הקונפליקטים בהצגה. פריט נוסף, מרכזי לדרמה, בכלל לא נמצא שם – ציור שצייר אביו של דניאל כשעוד חלם להיות צייר. דניאל מאשים את אמו בכך שאביו המנוח לא הגשים את עצמו, ומתעקש לתלות את הציור הבלתי נראה (הוא מתואר אך מושאר לדמיונם של הצופים) על הקיר בסלון.

טל קלאי, הידוע ברבים כדראג קווין טלולה בונט, מתמסר לתפקיד רוי, הנאבק על אהבתו. התפקיד דורש ממנו לעבור מטון קליל ומתגרה בחלקה הראשון של ההצגה להופעה דרמתית במלוא מובן המילה, והוא נוגע ללב בכאבו ובעקשנותו. בינו לבין גיל וייס המגלם את דניאל יש כימיה טובה, והזוגיות שבמרכז הדרמה טבעית ומשכנעת. ליאור זוהר, שקולו מוכר משלל סרטי אנימציה, מגלם את הסוכן ברי שמספק את האתנחתות הקומיות של ההצגה. הוא קצת לוחץ על הפאנצ'ליינים, אבל בסך הכל הוא מגיש הופעה טובה, כמו גם איתי אורי החינני (גאי), שזה עתה הגיח מבית ספר למשחק. ובתפקיד האמא המשתדלת, שפולשת לתוך הזוגיות והופכת ליריבתו העיקשת של רוי, הדיווה גילת אנקורי טובה במיוחד. היא מצחיקה ומעצבנת בעיוורונה, אבל אפשר להבין את מצוקתה, ואפילו לאהוד אותה, למרות שברור לנו שהיא טועה.

"דניאל בעלי" מועלה באולם 4, הבימה, תרס"ט 2. המועדים הבאים במרץ ואפריל. פרטים וכרטיסים כאן