"דנקרק" הוא סרט מרגש, מזהיר וחודר קרביים
כל הקריירה המרהיבה של נולן הייתה הכנה לסרט המלחמה הזה, שמעורר בנו תגובות פיזיות לא רצוניות לצד רגעים של רגש טהור
לפני הכל כריסטופר נולן הוא תסריטאי אמן, ונדמה שכל הקריירה המרהיבה שלו הייתה הכנה לסרט הזה. לראשונה הוא לקח על עצמו לשחזר אירוע היסטורי, שלכאורה מתפלג מהתכנים הלא ריאליסטיים של סרטיו הקודמים ("האביר האפל", "בין כוכבים") שאפשרו לו לערבל את הזמנים ולהפליג למחוזות פילוסופיים. אבל הוא שוב מאמץ תבנית נרטיבית יוצאת דופן כדי להקיף את האירוע מזוויות שונות, וההרמוניה בין התחכום המבני לבין התוכן האנושי מניבה את סרטו המרגש ביותר.
במאי 1940 איגף הצבא הגרמני את צבאות בעלות הברית בצרפת, ו־400 אלף חיילים מצאו עצמם לכודים על חוף דנקרק שבצפון. במהלך כעשרה ימים רובם פונו משם לבריטניה בספינות הצי ובמאות סירות של אזרחים שהתגייסו למטרה. כתוביות בתחילת הסרט, שמגולל את סיפור ההצלה הזה, מבהירות שהוא ניחן במבנה זמנים דומה לזה של "התחלה" – שבוע על החוף, יום בים ושעה באוויר. שלושת צירי הזמן האלה ערוכים במקביל, ורק לקראת סוף הסרט הם מתמזגים לזמן רציף. בחוף הנצור אנחנו עוקבים אחר כמה חיילים בריטים מבין אלפים רבים (את הצרפתים דוחפים אחורה) שמנסים להגיע לאחת הספינות; בים אנחנו מלווים אב (מרק ריילנס, מתנה לכל סרט שבו הוא נמצא) ובנו שיוצאים בסירתם מאנגליה לכיוון דנקרק כדי לעזור בפינוי; ובאוויר אנחנו ממריאים עם שלושה טייסים בריטים שנשלחים להגן על אוניות הצי מפני המפציצים הגרמניים.
זה סרט מלחמה יוצא דופן מבחינה זו שאינו מדחיק את התבוסה, ואנחנו לא רואים בו חיילים אוחזים בנשק ונלחמים (פרט לטייסים), אלא בעיקר אנשים שמנסים לשרוד, לא תמיד בדרכים מעוררות כבוד. ואף שכל הפצצה מהאוויר גובה המוני קורבנות, אין בו פרצי דם ואיברים מרוטשים (כמו ב"הסרבן" של מל גיבסון, למשל), ועם זאת הוא מלחיץ עד אימה כבר מדקותיו הראשונות.
"דנקרק" מכניס אותנו ישר לעניינים ואינו מספק סיפורי רקע על גיבוריו השונים. הדרמה האנושית העזה נבנית דרך סדרה של החלטות מוסריות מטלטלות. שני חיילים דוממים שנפגשו לראשונה על החוף מנסים לדלג על התור באמצעות נשיאת אלונקה ועליה חייל פצוע. כשהם חולפים בדרכם על פני אלפי חיילים המצטופפים על שובר הגלים, המצלמה מראה לנו את פניהם המובסים של הנותרים מאחור, אבל אנחנו כבר מושקעים בגורלו של העלם התחמן מרגע שרץ לעברנו בתחילת הסרט, בורח מכדורים בלתי נראים. חייל אחר (קיליאן מרפי), שנמשה מהים על ידי האב ובנו, תורם לעלילה מהלך דרמטי מצמרר בלי שנדע עליו דבר פרט להיותו הלום קרב.
זה סרט חודר קרביים שמעורר בנו תגובות פיזיות לא רצוניות לצד רגעים של רגש טהור, הרבה משום שיש בו סימפוניה של רעשים ומעט מאוד דיבורים. נולן צפה בסרטים אילמים, כמו "זריחה" של מורנאו, כדי לראות כיצד לבנות סצנות מרגשות מפרטים ומתנועות. הנאום היחיד בסרט, זה המפורסם של צ'רצ'יל, מושם בפיו של חייל שקורא אותו בעיתון. זה סרט פטריוטי הנאמן למיתולוגיה של "הרוח של דנקרק", אבל הוא נמנע עד כמה שאפשר מהרואיות ומפתוס ומרוויח בכבוד כל רגע מרומם לב, כולל ההתגלות הכמו אלוהית שבסופו.
סרט על:פינוי מאות אלפי החיילים שנלכדו על חוף דנקרק במלחמת העולם השנייה.
ללכת?כן, כן, כן. קולנוע מזהיר המספק חוויה אנושית ורגשית נדירה בעוצמתה.