מוזיקת הדרון קיימת בתרבויות שונות במשך אלפי שנים בצלילים שהופקו מכלים כמו חמת חלילים סקוטית, דיג'ירידו, ובמוזיקה ההודית, אך היא הגיעה למוזיקה הפופולרית בשנות ה־60 – דרך התנועה המינימליסטית – עם שירים כמו "Tomorrow Never Knows" של הביטלס והאלבומים שלהוולוט אנדרגאונדשהטמיעו מרכיבי דרון כרעשים סטטיים ביצירתם. מכאן החלה נדידה של הדרון בין ז'אנרים, שבסופה הגיע בתחילת שנות ה־90 גם לטכנו, עם השעטנז שלכד את רוח הדאב המכשפת בתוך הסערה הטכנואידית, וסיפק מפלט אינטליגנטי למי שמאס באסיד האוס וברייב. כאן הוא בא לידי ביטוי בסאונדים ארוכים שמושמעים על רקע מקצבים רבועים – אומצה אומצה בשפת המקצוענים – כשהרעיון הוא לייצר אפקט פרדוקסלי בתודעת המאזין: הביט תמיד רץ קדימה ואילו הדרון מושך לאחור. גם איכות ההקלטה היא לרוב מחופפת, קסטאית, לעתים בכוונת מכוון, כמו להתרחק מהסאונד המצוחצח של הטכנו העכשווי.

גם הפעם, נדמה שהרנסנס נובע מסיבות דומות: ביריעת ההאוס העכשווי הגבולות בין המיינסטרים למה שנחשב אנדרגראונד מיטשטשים בתקופה האחרונה על ידי יוצרים כמודיסקלוז'רוג'וליו באשמור. אפילו הדיפ האוס נהיה אופנתי והיום לכל היפסטר שמכבד את עצמו יש לפחות שני סטים שלג'אס אדבספריית האייטיונז. ארכיאולוגי וחובבי המוזיקה הכפייתיים שחיפשו אתגר חדש מצאו אותו בדרון, שיבדיל אותם ממי ששומע את המוזיקה שהם שמעו כבר לפני עידן ועידנים, כלומר מקסימום שנה. מפני שגם הדרון הפך כבר לאופנה, שניכרת במוטיבים האסתטיים של הלייבלים שמובילים אותה ובשמות חדשים שצצים ברשימת הפודקאסטים של מגזיני המוזיקה, הבלוגים והמועדונים מכתיבי הטרנדים – שכולם דחפו אתL.I.E.S, הלייבל הבולט של הטרנד, והכתירו אותו כלייבל השנה עוד ב-2012 – נדמה שזה עניין של חודשים עד שכולנו נלמד לאהוב רעש.