יש חמצן באוויר: האבולוציה של הבלונד הנשי בקולנוע

מרגו רובי נכנסת למעלית ולוחצת על קומה 2. אחריה נכנסות שרליז ת'רון וניקול קידמן שאומרת "חם כאן". הטריילר של "פצצה" ("Bombshell"), הסרט שמגולל את פרשת ההטרדות המיניות ברשת פוקס ניוז, מפתה את הצופים באמצעות הצפת המסך בבלונד זוהר, שנרמז גם בשם הדו משמעי של הסרט. באופן אירוני, החיזיון המוזהב הזה בהחלט מייצג את חלקת המציאות שאליה מתייחס הסרט. כי אחד מסימני ההיכר הבולטים של רשת החדשות האולטרה-ימנית הוא מערך המגישות הבלונדיניות שלה, שתמיד לובשות שמלות קצרות וצמודות בצבע אחד ונועלות נעלי עקב – שלא יחשדו בהן שהן פמיניסטיות שונאות גברים, או, חס וחלילה, חכמות יותר מלובשי החליפות שלצידן.

בלונד הוא הרבה יותר מצבע שיער. בלונד הוא מושג, הוא מושא תשוקה, וגם שיפוט מוסרי. הכוכבות ההוליוודיות שהוכתרו בזמנן כנשים הכי יפות בעולם – הדי למאר, אליזבת טיילור, אווה גארדנר – היו דווקא כהות שיער, אבל הבלונדיניות תמיד היו נחשקות יותר, כי הבלונדינית תמיד נתפסה כיותר אישה. מספיק להיזכר בסצנה מתוך "לה דולצ'ה ויטה" של פליני שבה מרצ'לו מסטרויאני פוסע ממלמל ונפעם לתוך המזרקה בעקבותיה של האלילה אניטה אקברג.

אלפי שנים אחרי השיטה הנוראית של המצריות, הגוון המוזהב נעשה הרבה יותר פשוט להשגה והרבה שחקניות שידרגו את מעמדן בזכותו

בספרה "Blonds" כתבה העיתונאית (הבלונדינית) פולה ייטס ששיער זהוב היה מרכיב מרכזי באידיאל היופי כבר במצרים העתיקה. הנשים המצריות היו הראשונות שהיו מוכנות לעבור שבעה מדורי גיהינום כדי להפוך לבלונדיניות. הן היו מורחות את שיערן בבוץ מן הנילוס ויושבות שעות ארוכות בשמש הקופחת. ברומא העתיקה השיטה הלא מאוד יעילה הזאת הוחלפה בטיפול יקר יותר – ונשים שיכלו להרשות לעצמן פיזרו בשיערן אבקת זהב.

אלפי שנים מאוחר יותר, הגוון המוזהב נעשה הרבה יותר פשוט להשגה והרבה שחקניות שידרגו את מעמדן באמצעותו. לפני שהלהיטה את דמו של רייף פיינס ב"הפצוע האנגלי" (1996), כריסטין סקוט תומאס הייתה ההתגלמות הקולנועית של הרווקה המתוסכלת, או כמו שהיא ניסחה את זה, זאת ש"מחכה ממורמרת בפינה עד שיגיע זמנה לדבר". סרט אחר סרט היא לוהקה לתפקיד האישה שהגיבור אינו מבחין בה משום שהוא מסונוור מאורה של אחרת. בקבוק של מי חמצן שינה הכל. היא הייתה אז בת 36 והמשיכה לגלם שורה של בלונדיניות נחשקות. רק שנים מאוחר יותר, כשחצתה את גיל העמידה, היא חזרה לצבע הטבעי שלה.

כמותה, גם הבלונדינית האולטימטיבית מרילין מונרו, שב-1953 כיכבה בסרט "גברים מעדיפים בלונדיניות", ואלילות נוספות כבריז'יט בארדו, ניקול קידמן וסקרלט ג'והנסון, שלא לדבר על "האמביציה הבלונדינית" מדונה, השיגו את הגוון הצהוב באמצעות בקבוק. במילים אחרות, "גברים מעדיפים מחומצנות".

מרילין מונרו ב"גברים מעדיפים בלונדיניות"

האלכימיה של מרילין מונרו

למרות אופציית החימצון, בספרו "Heavenly Bodies" טוען תאורטיקן הקולנוע ריצ'ארד דאייר שבלונד הוא הסימן האולטימטיבי של לובן העור. הרעמה הזהובה מבחינה בין האישה הלבנה לבין השחורה, החומה, האדומה או הצהובה. אמנם היום גם ביונסה וג'ניפר לופז הן לפעמים בלונדיניות כשמתחשק להן, אבל במשך שנים רבות ההבחנה של דאייר הייתה בעלת תוקף. האישה הבלונדינית הייתה רכושו המקודש ביותר של הגבר הלבן ומושא קנאתם של כל שאר הגזעים, כפי שאויר באופן מטאפורי בשלושת סרטי "קינג קונג", שבהם הגורילה השחור מהג'ונגל תמיד משתוקק אל הבלונדינית הצווחנית – פיי ריי ב-1933, ג'סיקה לנג ב-1976 ונעמי ווטס ב-2005. באופן דומה, הצלחתו של או.ג'יי סימפסון השחור על מגרש הפוטבול, שאפשרה לו לחדור אל לב הקפיטליזם הלבן, סומנה יותר מכל בשיער הזהב של ניקול בראון. אחר כך, כזכור, נמאס לה להיות פרס, וזה הסתבך.

במשך שנים האישה הבלונדינית הייתה רכושו המקודש ביותר של הגבר הלבן ומושא קנאתם של כל שאר הגזעים

היסטוריונית הקולנוע אנט קוהן מחלקת את מגוון הסטריאוטיפים שבאים עם הבלונד הנשי לשלוש קטגוריות: הבלונדינית הקרה כקרח, הפצצה הבלונדינית, והבלונדינית הטיפשה – זאת שעליה מספרים בדיחות. הקרחוניות הן בלונדיניות אריסטוקרטיות שאש בוערת תחת חזותן הקרירה, דוגמת סקוט תומאס ב"הפצוע האנגלי", וגם קתרין דנב, קידמן, ואלזה מ"לשבור את הקרח". זאת הייתה הקטגוריה המועדפת על אלפרד היצ'קוק, שהרבה ללהק לסרטיו בלונדיניות קרירות, בהן גרייס קלי ב"חלון אחורי", קים נובק ב"ורטיגו", ג'נט לי ב"פסיכו", וטיפי הדרן ב"הציפורים".

הפצצה הבלונדינית ניחנה במיניות מתפרצת, ועל פי קוהן "היא ניתנת להשגה עבור מחיר מסוים". למען האמת, היחס הדואלי הזה לבלונד החל להתפתח כבר ברומא העתיקה, שבה זונות חויבו בחוק לעטות פאות בלונדיניות כסימן למקצוען. ג'ין הארלו הייתה אלילת הסקס המחומצנת הראשונה של הסרט המדבר, מעמד שנחתם ב"Bombshell" מ-1933, שבו גילמה כוכבת קולנוע בת דמותה. קודם לכן, בשנים האילמות של הוליווד, עדיין התקיימה האופוזיציה הנוצרית העתיקה בין החטא המזוהה עם מיניות אפלה, כפי שהתגלמה בדמותה של סמל הסקס הראשון, תדה בארה שחורת השיער, לבין הטוהר והמידות הטובות שזוהו עם הבלונדינית התמה מרי פיקפורד, שכונתה "המותק של אמריקה". הארלו ושיער הפלטינה שלה הביאו לקולנוע מיניות חדשה, ארצית, מופקרת ובלתי מתנצלת.

"קינג קונג". הגורילה השחור תמיד משתוקק אל הבלונדינית הצווחנית

עשרים שנה אחרי כן, מרילין מונרו הציגה תערובת אלכימית של המיניות החופשית של הארלו עם התמימות של פיקפורד. כשהארלו עיכסה היא ידעה בדיוק מה היא עושה, והצופה ידע שהיא יודעת מה היא עושה. כשמונרו עיכסה היה נדמה שהיא הלכה כך מאז שנולדה ושהיא אינה יודעת ללכת אחרת. לכן המיניות שלה נתפסה כטבעית ולא כמופקרת. לא פעם היא גילמה נשים זולות שמתכננות "איך להתחתן עם מיליונר", כשם סרטה מ-1953, אבל תמימותה הפכה אותה לטהורה וראויה לחיזוריהם של נסיכים ומיליונרים.

מונרו התאימה לכאורה לשתי קטגוריות של בלונד – הפצצה והטיפשה. לא פעם זה אפשר לה להפתיע את הגברים בפיקחותה. "היי, אמרו לי שאת טיפשה. את לא נשמעת לי טיפשה", אומר בהפתעה גמורה מיליונר ב"גברים מעדיפים בלונדיניות", אחרי שהיא מסבירה לו מדוע היא רוצה להתחתן עם בנו. "אני יכולה להיות פקחית כשזה חשוב" היא עונה, "אבל גברים לא אוהבים את זה".

הזיהוי של בלונד עם קלות דעת כל כך התקבע בתרבות, שחמישים שנה אחרי מונרו עדיין אפשר היה לבנות סרט שלם על אותה הפתעה. "לא רק בלונדינית" (2001) מספר על צעירה שיש לה רק אופנה בראש, עד שהיא נרשמת ללימודי משפטים באוניברסיטת הרווארד ומוכיחה לכולם שהיא פיקחית מהם. אבל לא באמת הופתענו, כי ריס ווית'רספון קטנת הקומה תמיד נחשבה לאישה פקחית ונחושה. עם השנים היא אף מיצבה את עצמה כאייקון פמיניסטי, כשהקימה חברת הפקה כדי לארגן לעצמה תפקידים מעניינים כמו זה שגילמה ב"שקרים קטנים גדולים" עתירת הבלונדיניות – כולן נשים מרשימות ועתירות יכולת.

ריס וויתר'ספון ב"לא רק בלונדינית"

בעידן metoo# סוף סוף הבנו שבעצם לא ראוי לחלק נשים לקטגוריות, ולמרות כל מה שנכתב למעלה, הבלונד יכול לייצג כמעט כל דבר, כולל הפכים גמורים. למול הסטריאוטיפ של הבלונדינית המטופשת (גולדי הון, ג'סיקה סימפסון) תמיד היה גם בלונד מתוחכם (לורן באקול, מישל פייפר, קייט בלנשט). מול אלילות המין (לנה טרנר, ג'יין מאנספילד, ג'והנסון) תמיד היו הבתוליות (דוריס דיי, שירלי טמפל, אמנדה סייפריד). יש בלונד אריסטוקרטי (קנדיס ברגן, גווינית' פאלטרו) ובלונד זול (דולי פארטון), ומול כל מלאכית זהובה (קלייר דיינס) יש מכשפה צהובה (גלן קלוז ב"חיזור גורלי"). יש בלונד ידידותי (מג ריאן, קמרון דיאז, אמה סטון) ויש בלונד מסוכן (שרון סטון). בעצם, גם מריל סטריפ בלונדינית.

בכל אופן, מהטריילר של "פצצה" מתקבל הרושם שהסרט ידגיש את התבונה ואת התעוזה של הגיבורות, שמגולמות על ידי שלוש מהבלונדיניות הזוהרות והנבונות בהוליווד.

"פצצה" יעלה למסכים ב-19.12