האחיות המוצלחות שלי: A-WA מייצאות את הגרוב התימני. ריאיון

"בואי, תצטרפי אלינו. חשוב שגם הקול שלך יישמע", אומרת תאיר חיים (33) לאחותה הקטנה, תגל (26) אחרי שאיחרה בחמש דקות בלבד לריאיון. "אנחנו אוהבות ששומעים את שלושת הקולות שלנו גם בראיונות", מרחיבה לירון (30), האחות האמצעית. "חשוב לנו שכל אחת תהיה עם הקול שלה".

אז גם בריאיון אתן עושות הרמוניות קוליות לכל דבר.

"בדיוק, לגמרי", עונות תאיר ולירון בהרמוניה. תגל צריכה עוד דקה לפני שהיא נכנסת לקצב.

החזית המאוחדת שמציגות חברות A-WA היא לא העמדת פנים. שלוש האחיות באמת קרובות. "כנראה כי גדלנו במקום כל כך קטן שאין בו כמעט ילדים", מספרת תאיר, הבכורה. עכשיו הקולקטיב המשפחתי מתחיל לפזול גם לעבר חו"ל. בימים אלו ממש האלבום שלהן, שיצא בשנה שעברה בישראל, יוצא בהפצה רשמית בצרפת, בבלגיה ובצפון אמריקה. מתבקש, אחרי שהקליפ ל"Habib Galbi" זכה לכ־3 וחצי מיליון צפיות, רימיקס מאסיד ערב ומעריצים מפריז עד תימן. לפעמים משתיהן.

"יש איזו משפחה שברחה מתימן לפריז לפני שלוש שנים, מוסלמים דווקא", נזכרת תאיר. "הם באים קבוע להופעות שלנו בפריז, עם הילדים והתלבושות והכל, והם שרים את המילים ומתרגשים. ממש בדמעות. במופע ההשקה בפריז, שהיה סולד אאוט, ראינו אותם בשורה הראשונה והעלינו את הילדה לרקוד על הבמה"

יודעים שם שאתם מישראל?

תאיר: "היום כן, ברור, אבל בתחילת הדרך היינו בגישה של לא להסתיר ולא לגלות. אהבנו את המסתורין".
תגל: "כתבנו שאנחנו מביאות 'מסר חדש מהמדבר'. לא אמרנו איזה מדבר או מה זה".

יש איזו היעדר ישראליות במוזיקה. זה מתימן, זה מההיפ הופ, זה מהסול, אבל איפה ישראל?

תאיר: "זו פשוט מוזיקה שמתקשרת את הצליל של המזרח התיכון. אנחנו כור ההיתוך".

כור היתוך כור היתוך, אבל נראוּת תימנית שכזאת לא זכורה בארץ מאז עופרה חזה. בצד רביד כחלני ובינת אל פאנק, נדמה שהקהל ב־2016 פתוח יותר מאי פעם למוזיקה בשפה שנדחקה לשוליים.

"כשסבא וסבתא שלנו הגיעו לכאן הם לא ממש מצאו את המקום שלהם. התחילו לדבר יותר עברית, פחות ערבית. ניסו להתאקלם, ואז הדור שאחרי, של ההורים שלנו, גם רצו במובן מסוים להתרחק קצת. שמעו מוזיקה יוונית, פרוגרסיב רוק וכאלה. ואנחנו, הדור הצעיר יותר, מרגישים שאם אני באמת רוצה להיות אותנטית עם משהו שבאמת מדליק אותי, אז הדבר הזה ששמעתי בתור ילדה והעיף לי את המוח – הסבתות והדודות מנגנות על פח, גרוב כזה מטורף שזה מזכיר לי היפ הופ – זה משהו טבעי".

הפכתן, במידה מסוימת, לנציגות העדה.

לירון: "אנחנו פחות נכנסות להגדרות. אנחנו לא באות בינינו ואומרות 'ראיתם כמה אשכנזים יש היום בקהל?'. אין לנו את השיח הזה. לכן זה מצחיק אותנו כשמדברים איתנו על זה. 'יו, אני תימני משני הצדדים. תקשיבו, אין על העדה'. נכון, אחלה עדה, אבל אנחנו לא רק בזה".
תאיר: "אנחנו חוגגות את מי שאנחנו ושמחות. זה בסדר להיות הרבה דברים. אנחנו מוזיקאיות, אנחנו נשים, אנחנו ישראליות, אנחנו בנות אדם, אנחנו ממוצא תימני. זה הרבה זהויות וזה בסדר להיות הרבה דברים. לא צריך לבחור".

ובתקופה כזאת של פוליטיקת זהויות, לגל המזרחי החדש אין השפעה עליכן?

תאיר: "זה מעניין אותנו, עדי קיסר נגיד, יש לה שיר על סבתא שלה שכל כך ריגש אותי, כי לכמה דברים שהיא אמרה יכולתי ממש להתחבר בתחושה כזאת לסבתא שלי. זה ריגש אותי בדמעות, כי הבנתי על מה היא מדברת. אני אוהבת מאוד אנשים שפשוט באים ועושים את האמנות שלהם והישירות הזאת. מצד שני יש יותר מדי עיסוק בעדה ובקיפוח, אני אומרת: בואו נתקדם משם".

אל תקרא לי שחור. A-WA. צילום: חסן חג'ג'

לאחרונה עבדו השלוש עם אמן אהוב עליהן – המעצב והצלם יליד מרוקו חסן חג'ג', שצילם את שלוש הבנות לעטיפת האלבום בגרסתו הבינלאומית. "הוא היה השראה בשבילנו כבר מההתחלה", מספרת לירון, "תמונות היח"צ הראשונות שעשינו? הוא היה הרפרנס. טסנו אליו ללונדון לשלושה ימים של צילומים. הוא מצלם, מעצב ועושה הכל בשיטה ייחודית מאוד. אין על הסט מאפרת, אין סטייליסטית. כלום. זה הוא והאמן. הבן אדם פשוט גאון".

תאיר: "בא לנו לעשות שיתופי פעולה נוספים עם אנשי א ופנה, צילום, ריקוד. בצרפת הופענו עם רקדנים משם. בכלל, כל דבר שקשור גם לתנועה זה לגמרי חלק מהתרבות של יהודי תימן. הכל משתלב – התיאטרליות, התנועה, השירה, התיפוף".

לירון: "מישהו אמר לנו פעם: 'אתן עושות כל כך הרבה תנועות ידיים בהופעה שאני מת לדעת מה זה אומר'. מחוות הידיים האלו הן חלק מהסיפור".

תגל: "בחו"ל אמרו לנו שתנועות הידיים זה משהו מאוד ישראלי דווקא".

תאיר: "אתה רואה? אנחנו כן נותנות את הישראלי".

A-WA יופיעו בבארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, חמיש (16.6) 20:30, 85 ש"ח