האלבום החדש של פאר טסי הוא מוצר פופ טוב, אבל עדיין מוצר

אם הביקורת העיקרית המוטחת בפופ מזרחי עכשווי – לפחות ביקורת שבמהותה היא מוזיקלית ולא סוציולוגית – היא על כך שהשירים אינם דינמיים מספיק, שהם דחוסים, מוקלטים בווליום מוגזם ורבים מדי מהם תפורים להפוך לרמיקסים של האוס טראשי, הרי שהאלבום החדש של פאר טסי, "מה נשים רוצות" (שאלה שמלווה אותנו עוד מאז זיגמונד פרויד) עוקף את המשוכה הזאת בקלילות, גם אם הוא לא בהכרח נוחת חלק על הרגליים.

האלבום לא מתייחס לקולו של טסי כאל משאב מרכזי. במקום זאת הוא מבליט את הנגנים ואת העיבודים של המעבד הקבוע של טסי, יעקב למאי. אבל בעוד הלהקה יושבת מצוין, העיבודים מתפקעים מרעיונות טובים אבל לא מצליחים להתחייב לאף אחד מהם. למשל, "חתול וגיטרה" (אחרי "דרך השלום" מדובר בשיר על בחורה מראש העין שגרה בפלורנטין. טסי כנראה מתכוון לעבור משכונה לשכונה בתל אביב בכל אלבום. בבקשה, בבקשה שיכתוב שיר על צהלה) מתחיל כיציאת פסאודו רגאיי. עד שכבר מתרגלים אליה, פתאום נכנס משום מקום סולו גיטרה על גבול המטאל אייטיז. שני האלמנטים היו יכולים לחיות בטוב בנפרד בשני שירים שונים באותו אלבום, אבל כשהם נדחסים לאותו שיר, שאין בו איזה מהלך מלודי מבריק באמת שיצדיק את זה, מדובר בעומס יתר. התפרצויות פסנתר, קצת גיטרות ניו ווייב, קצת גיטרות יווניות – נראה שאף אחד לא טרח להפעיל כאן פילטרים.

זה מעייף, בוודאי כשהאלבום ארוך (16 שירים, בהם יותר מדי קטעים לא הכרחיים), אבל זו לא גזרה קשה במיוחד ואף טעות פה היא לא פטאלית. הלחנים חמודים וטסי כריזמטי (גם אם יש משהו קצת מרגיז בפרסונת הילד הטוב שלו, אבל זה מה שנשים רוצות). הסכיזופרניה המוזיקלית המסוימת הזאת – שבמהלכה הולך ומסתמן בעיקר שלטסי חולשה לאייטיז על כל גווניו – מוגשת בסאונד צלול ונקי, ואף שההקלטה תפורה עד הפרט האחרון, התהליכים הדיגיטליים שלבטח עברו כאן על כל הערוצים מצליחים לא לחנוק את הסאונד החי של הכלים. אף שמדובר במוצר פופ ארוז, מתוקתק ומלוקק מאוד, איכשהו יש בו מספיק חן בשביל לבדל אותו לאוזן מרוב המתחרים הרלוונטיים, לכל הפחות.

השורה התחתונה: מוצר פופ טוב, אבל עדיין מוצר