האלבום המשותף של בנאי וסחרוף מעניין יותר לקריאה מלהאזנה

אלבום שמטרתו להחיות את שירי שפת הלדינו, ודרכם תרבות יהודית־ספרדית נשכחת, יכול להפוך להצלחה המחברת בין עולמות או לחלופין לפרויקט אזוטרי, מנותק ממחוזות הפופ והרוק. אבל בהתחשב בעובדה שמדובר באלבום חדש ומשותף של אהוד בנאי וברי סחרוף – שני ענקים בתרבות הישראלית המודרנית – התקווה היא ש"היא הופיעה כמו הרוח" לא יישמע כמו עבודה אקדמית.

הרי שני היוצרים ראו עולם, שאבו השפעות חוץ והחליטו לחפש השראה בשורשים. סחרוף כבר הוכיח ב"אדומי השפתות", אלבום משירי רבי שלמה אבן גבירול שיצר עם רע מוכיח, שהוא מסוגל לגשת לחומרים עתיקים, להפיח בהם חיים חדשים ולחבר אותם לכאן ועכשיו. גם בנאי כבר שנים מפלרטט עם עולמות הפיוט ומחובר עמוקות לפולקלור יהודי: עוד ב־1989 יצר עם אביו יעקב בנאי את "תחת שיח היסמין" הנהדר, שמבוסס על סיפורי עם פרסיים.

אבל האלבום, המגיע במארז מאוד מושקע (ספרון הכולל תמונות משפחתיות, הקדשות להורים ומאמרים מאת פרופ' אדוין סרוסי וד"ר שועי רז בצד טקסטים שכתבו בנאי וסחרוף עצמם), מעניין יותר לקריאה ודפדוף מאשר להאזנה. ניכר כי הושקעה בו אהבה אדירה, אבל האם יש כאן שירים יפים? בסופו של דבר כן, אבל אין מספיק מהם והם לא חזקים מספיק בשביל להישאר עם המאזין גם אחרי שהאלבום נגמר.

השירים לא חזקים מספיק בשביל להישאר עם המאזין גם אחרי שהאלבום נגמר

העיבודים עשירים, לפעמים עשירים מדי: התכנותים של אסף תלמודי לעתים מאולצים משהו על גבי הלחנים העממיים. יש לציין לטובה את הקטעים היותר מקפיצים שבאלבום: "יום שני עלות השחר" ו"שיר החייל" (שמוקדש לזכרה של אהובה עוזרי) החפלאי אך נוגה. את האחרון שר בטבעיות רבה סחרוף, שמקהלה מהדהדת את מילותיו, וכל זאת על רקע עוד ומכונת תופים.

מבין השקטים, היפה מכולם הוא "הסירנה" האפלולי: אי אפשר לפספס את החיבור העמוק של סחרוף הבת-ימי לשורה "על חוף הטיילת בים/ שמעתי את קול הסירנה", ובנאי מנכיח את השיר בהווה כשהוא שואל לקראת סופו, כמו משום מקום, "ניידת 274, למה את עדיין לא עונה?". משהו קרה.

מה באלבום? שירי לדינו עממיים עם טקסטים חדשים בביצוע שני מוזיקאים ענקיים.

לשמוע? אפשר. גם אם האלבום לא עובד כיצירה שלמה, יש בו הברקות פה ושם.

ציון: 3.5/5