"אני עושה אהבה עם תל אביב, מאוהב בעיר הזאת, נושם אותה"

יעקב בלומנטל, 39.5, גרוש +2, חוזר בשאלה שגר מגיל 20 בתל אביב. הוא מגדיר את עצמו כ"ספרן ויזואלי", זאת למרות שרבים אוהבים להגדיר איתו כאמן מיניאטורות. אבל העשייה שלו היא הרבה מעבר לזה – הוא מצלם, הוא יוצר את הקונספט והקומופוזיציה של התמונה  ועוד.  

מה זה אומר להיות ספרן ויזואלי? 
"הרבה אוהבים להגדיר אותי כאמן מיניאטורות, אבל אני גם מצלם ויוצר. כל דבר שתתני לי היום, אם זה אוכל או תכשיט, כל דבר, יש לי את הדרך שלי לספר אותו, כמובן עם המיניאטורות והכל, לספר סיפור. אחד הדברים שאני פחות אוהב זה תמונות פלקט. אני בא עם ניסיון של 15 שנים בעבודה בתפאורות בתעשיית הקולנוע. אני כל הזמן מחפש סיפורים. הקורונה מאוד חיזקה את זה. הרבה יושבים עכשיו בבית ויותר מתעניינים ביצירה הזאת. הקורונה עשתה לי חסד גדול".

איפה באמת הקורונה תפסה אותך בחיים?
"בין רגלים של שפים לבין המיניאטורות. אני גם מצלם אוכל. אז הקורונה תפסה אותי במקום של בין לבין ונתנה לי מקום להרגיש עוד יותר בטוח להיכנס לעולם של המיניאטורות בלי פחד להעז ולצאת. פחות התמונות הרגילות של האוכל ויותר האמנות שלי. בסגר הראשון, הייתי פעמיים בבידוד ולהכניס אותי לבידוד זה אחד הדברים הנוראיים, אני ציפור, אני כל היום מטייל בעיר הזאת, יש לי תמונות בעיר שוכב על הרצפה עם כל מיני מיניאטורות בכל מיני מצבים. אני עושה אהבה עם תל אביב, מאוהב בעיר הזאת, נושם אותה, חי אותה ברמ"ח איבריי. אז להכניס אותי לבידוד זה לקחת אמן ולומר 'בואו נטריף אותו עד הסוף', זה כזה".

(צילום: יעקב בלומנטל)

אז יצא לך ליצור הרבה בבית?
"כן, מה שיצא זה שהרבה חברות שלחו לי המון מוצרים ודברים והיה לי נורא משעמם אז כל היום יצרתי סיפורים". 

תמונת שקשוקת תרד, היא מהבידוד?
"זאת אחת התמונות הקלאסיות שלי. אחת הראשונות שיצרתי, היא כבר בת ארבע. ארבע שנים שאני עושה את זה. יש ימים שאין מה לאכול ואין לי מה זה, אבל אני בפטיש ובאטרף של לעשות את מה שאני אוהב וכזה אני. חזרתי בשאלה כדי להיות אני ולא כדי לעשות משהו בשביל הכסף. לא אכפת לי לגור בדירת 2 מטר על 2 מטר, אבל אני אעשה את מה שאני רוצה". 

איך הסביבה הקרובה שלך הגיבה כשעשית את השינוי כיוון מקריירה בקולנוע למעין המצאה שכזאת בצילום? 
"זאת לא המצאה כי אנחנו סצנה גדולה בעולם. בהתחלה באמת שמעתי הרבה גיחוכים – 'כן נו, הוא מביא כמה בובות', 'איפה האמנות פה, איפה הזה פה?', שמעתי מלא דברים. אבל תמיד האמנתי שיהיו אנשים שירצו לראות תמונות מעבר, אני עדיין מאמין שזה יגיע לפרסומות גדולות וחברות גדולות, זאת השאיפה, אני רוצה את זה. מעבר להכל, משהו שעוד לא חשפתי זה שאני יוצר תערוכה שתצא לאור באביב בנושא גוף האדם במיניאטורות. יש לי סיפורים על הגוף, וחברי היקר זיו קורן מלווה אותי ונותן לי כיוונונים בתמונות".

(צילום: יעקב בלומנטל)

נכון, בעולם זה קורה, אבל בארץ?
"כשיש תחרויות בינלאומיות בדברים האלו אני הנציג הישראלי. כבר השתתפתי בשתיים או שלוש תחרויות. היה מדהים. אבל לא זכיתי. כאמן יש לי איזו שריטה, אני לא אוהב לרטש. איך שאני מצלם – ובגלל שאני מגיע מקולנוע אני יודע להעמיד סטים – איך שצילמתי ככה תראו את זה. אני לא נוגע בתמונות, גם באינסטגרם שלי אני מצהיר על זה. אז אני לא יכול לנצח. עם הכל ואחרי הכל, אנשים שם עובדים שעות על לייפות ולנקות את התמונה על המחשב. גם להגיע למקום שמיני בלי שנגעת בתמונה זה ענק, אני מאוד גאה בזה". 

מהן מקורות ההשראה שלך ביצירה?
"אני משתדל לא לקחת השראה משום מקום. אני גם לא יודע לבוא עם סיפור מראש. אני רוצה עכשיו לצלם למשל חבילת פיצוחים, הם שבועיים שכבו אצלי ולא ידעתי מה לעשות. פתאום נופלת עליי איזה רוח. אני סוג של משוגע, יכולות להיות פעמים שאני לא יודע מה לעשות. אני רוצה לראות את המוצר ולהרגיש אותו ואז אני מתחבר. אני משתדל מאוד לפני עבודה לא להסתכל במקומות אחרים ולא לקבל השראה ולהיות מקורי. זה אחד הדברים שיותר חשובים לי. אני נורא קנאי לעבודות שלי. חשוב לי שלא ישוו את זה לעבודות אחרות. אני רוצה שיראו ויגידו – וואלה זה תמונה של יעקב". 

אוסף של כמה מיניאטורות יש לך?
"היום יש לי כמעט 15 אלף". 

(צילום: יעקב בלומנטל)

איך מטפלים בכולן?
"יש לי מלא מלא מגירות פלסטיק, ואני מכיר כל מיניאטורה אישית. אני לא קונה דמויות מוכנות, אני קונה אותן מפורקות, ידיים ורגלים, ואני מדביק וצובע, והרבה פעמים אחרי יום צילומים אני מחליף להן תלבושות ומגוון. אני מאוד קשור אליהן". 

 מהי המיניאטורה שאתה הכי אוהב?
"בובה משתזפת אחת. בגלל שאנחנו בתל אביב אני יוצר הרבה תמונות עם חוף ים. וגם כמעט בכל בית קפה, אני מצלם אותה בכוסות קפה. אני מכור לקפה, אני שותה איזה 2 ליטר ביום. אין כמעט בית קפה שהיא לא צולמה, וגם עם חוף וגלישה. היא ממש האהבה שלי. מקום שני זאת מיניאטורה של מנקה שניקתה את כל כוסות הקפה". 

מה אתה עושה עכשיו בלי לשבת בבתי קפה?
"זה חור ענק אצלי בנשמה. אני מתקשר בבוקר לבריסטה ואומר לו בוקר טוב, ועושה סטורי שלי שותה קפה. יש לי כבר חצי בית קפה בבית, עם כל המכונות והכל. אבל בבית קפה אתה לא הולך באמת לקפה, אתה הולך לאווירה ולחברה. זה פצע ענק בנשמה שלי". 

(צילום: יעקב בלומנטל)

מה מדאיג אותך בימים האלה?
"העיר הזאת. האווירה העצובה שנהייתה לנו בעיר. מאוד מטריד אותי נפשית, אני לא ישן טוב בלילה. אמרתי לך שאני אדם שחי את העיר, יש לי בבוקר את הבתי קפה, ואחר כך אני הולך ואומר שלום לפנדה ומסתובב בשוק ואהלן וזה. היום אני חוזר מהסיבוב הזה עצוב, שככה העיר שאני הכי אוהב בעולם נראית. בסוף שבוע הזה יצרתי את העבודה שאומרת את זה, יש לי תמונה מול בית העירייה הישן, שפעם הוא היה מלא אנשים, והיום הוא קצת יותר מטושטש עם קברנים ולוויה. זאת האמירה שלי על איך הייתה תל אביב ואיך היא כרגע".  

מה מחזק אותך בימים האלה?
"האמנות שלי. זאת הבריחה היחידה שיש לי. אני יוצא ואני מסתובב בעיר ובימים האלה אני רוצה לחזור כאילו לא ראיתי". 

מה אתה מאחל לעצמך ל-2021?
"לחזור לעשות את מה שאני אוהב. שנחזור לאהוב, ולנשום ולחייך – זה מה שאני רוצה. שאני והעיר שלי נחזור לחיים". 

ומה הכי תל אביבי בעיניך? 
"הבתי קפה בתל אביב זה הדבר הכי תל אביבי שיש. אני חי את זה".

(צילום: איליה מלניקוב)