פלאש דאנס: צלם הבית של בת שבע מחפש לבטל את הפחד ביפו

אסקף אברהם, בן 44, נשוי ואב ל-2, גר ביפו מזה 13 שנים, צלם ויוצר תערוכות צילום ובשש שנים האחרונות הוא צלם הבית של להקת המחול בת שבע. 

אסקף, קודם כל, מה מקור השם שלך?
"יש שפה אינדיאנית מקסיקנית שקוראים לה נאווטל ובשפה הזאת המשמעות היא נמלה, אבל זה לא בגלל המשמעות. השם נוצר מזה שלא ידעו לבטא את השם שאיתו נולדתי – אסף, חבר אחד במקסיקו קרא לי אסקף וזה התפשט לחברים ומשם גם למשפחה". 

נולדת בישראל, גדלת במקסיקו ובגיל 21 חזרת לארץ ולמדת עיצוב תעשייתי, איך הגעת משם לתחום הצילום? 
"שנתיים אחרי לימודי העיצוב התעשייתי החלטתי ללמוד צילום. תמיד נמשכתי למחול והייתי לי חברה שהייתה רקדנית ומאוד אהבתי לצלם אותה ואת החברים שלנו שהיו רקדנים ושחקנים. אלו היו ההתנסויות הראשונות של צילום אנשים, תוך כדי הלימודים צילום תנועה הכי משך אותי". 

אחרי כמה שנים הכתרת את עצמך כצלם מחול מקצועי? כי לעיתים בתחומי תרבות ואמנות הטייטל מגיע עם הזמן. 
"זאת מילה גדולה הכתרתי את עצמי. בתחילת הדרך התנסיתי בהרבה פרויקטים, גם צילומי מוצר, אוכל וארכיטקטורה. המחול היה בולט כי אהבתי לעשות את זה. היו כל מיני נקודות בזמן, פסטיבלי מחול שהייתי מעורב בהם, וככה הכרתי אנשים".

תוכל לספר על פסטיבל כזה שחשף אותך להמשך הדרך בתחום?
"יש אירוע מחול מדהים שקוראים לו 48 שעות במחול, של דנה רוטנברג. הוא רץ כבר 10 שנים, אני איתם כבר 8 שנים. זה היה הפרויקט השני או השלישי שיצרתי איתם שמתוכו הצגתי תערוכה בסוזן דלאל, ואז שאלו עלי והזמינו אותי לאודישן בבת שבע. זה למרות שכבר הכירו אותי בלהקה כי אשתי הייתה רקדנית בלהקה בזמנו. היום היא גם עובדת שם כמנהלת חזרות". 

בכל המסע הזה בין הלימודים, המגורים במקסיקו והחזרה לארץ, מהם שני השיעורים הכי משמעותיים שלמדת? 
"השיעור הראשון  הוא שלמדתי לעשות את מה שאני אוהב לעשות. מחול למשל זאת לא הפרנסה העיקרית שלי, אבל מבחינתי מחול יותר חשוב, כי זה להיות בסביבה שאני אוהב להיות בה".

ומהו השיעור השני?
"לדעת את עצמי. כל המשפחה שלי עדיין גרה במקסיקו והשאלות על מגורים שם כל הזמן עולות. בשבילי תל אביב היא הבית. מקסיקו סיטי היא עיר ענקית ואני רציתי להרגיש שאני גר בעיר קטנה יותר. בתל אביב יש הכל והסצנה של המחול כאן מאוד חזקה, זה משאיר אותי כאן". 

מהם מוביל אותך בצילום מחול?
"גוף, תנועה, אור ופרובוקטיביות. יש קו דק של הסיטואציה שקורית שהיא סוריאליסטית ואני תופס רגעים ממנה, בין אם זה על במה, בסטודיו או בחוץ. זה בעיקר הסוריאליסטיות, כי אין מילים למחול, זאת תנועה מדברת. האתגר הוא לתפוס במצלמה רגע שמרגש אותי כשאני צופה ברקדנים וברקדניות". 

מה ההבדל מבחינתך בין צילום חזרות לבין צילום מופע כשהקהל נוכח?
"כשהמופע קורה מול קהל יש קסם. זה בדרך כלל הכי קשה לצלם כשיש קהל באולם, אבל שם קורה המתח הכי חזק שיש. בחזרות אני אוהב לצלם ולהביע את הזוויות שלי בעבודה". 

אתה מכוון יותר לצילומים שמציגים את התנועה עצמה או דווקא משהו אחר שעולה מתוך הריקוד? 
"אני אוהב את הרגע שבין לבין. כמובן שהתמונות הווירטואוזיות הן מדהימות אבל רגע הבין לבין תופס את מהות התנועה של הרקדן, כמו ברגע ההכנה לתנועה".

מה למדת בשש שנים האלו שחלפו כצלם הבית של להקת בת שבע?
"כצלם תמיד רציתי להיות היוצר של הצילום, ובהרבה מהמקרים היה לי אינפוט אישי על מה שצריך לעשות. כשהגעתי ללהקת בת שבע ולמפגש עם היוצר אוהד נהרין, הגיעה ההבנה שהיצירה היא לא שלי. היצירה היא של היוצר ואני תומך ביוצר וביצירה שלו. הבנתי שאני צריך לדאוג לבטא את מה שהיוצר רוצה לבטא, אני מגיע מהמקום של העין הצופה. לפעמים אני מרגיש שאני כמו אחד הרקדנים על הבמה". 

ניסית פעם לרקוד ברמה מקצועית או ליצור כוריאוגרפיה? 
"לא, בחרתי בצילום כדי להיות מאחורי המצלמה, למרות שאני נהנה מאוד ממחול ואני ממליץ לכל אחד לרקוד לבד עם עצמו ולרקוד עם אחרים. ריקוד הוא כמו חיוך".

אני מבינה את גישת הצילום כצופה מהצד, אבל האם בהליך הצילום שלך אתה מביא בחשבון שבתרבות העכשווית המהירה יותר, הדימויים צריכים להיות יותר בולטים כדי למשוך את העין של הקהל? 
 "אני מביא את זה בחשבון בעירבון מוגבל. אני משאיר את הכוח באפשרות ליצור כמו שאני אוהב, בתקווה שאחרים יאהבו, ואם הם לא יאהבו זה גם בסדר. פעם יותר דאגתי שיאהבו את מה שאני עושה והיום אני עושה את מה שאני יודעת לעשות בצורה יותר מקצועית ונועזת. בתערוכה האחרונה שהצגתי, מאוד חששתי כי בחרתי בטכניקה שלא נראית הכי מדויקת אלא יצרה באלגן. אני אוהב לשלב אסתטיקה ולכלוך ביחד". 

כמה תערוכות יצרת לאורך השנים?
"כחמש תערוכות סולו אבל גם הרבה תערוכות קבוצתיות"

מאז תקופת הקורונה חל שינוי בצילום המחול או שהתחום חזר לקצב?
"בחצי שנה האחרונה כולם בהיי ליצור אחרי שהייתה הפסקה. בשלושה חודשים האחרונים יצא לי לצלם יותר מחול מכל השנים שלי בעשייה המקצועית. צילמתי גם המון בתי ספר למחול, מורגשת האנרגיה ליצירה כדי להשלים את כל מה שלא היה בשנתיים האלו". 

יש מרחבים בעיר שאתה אוהב את התנועה שלהם במיוחד?
"אני אוהב את יפו את התנועה שלה, אני גר בה כבר 13 שנים. העיר היא אחת הערים עם הכי הרבה תנועה שיש בעולם, זאת תנועה קטנה ומשמעותית, לכל תייר, תושב, יוצר ואדם. יש פה דברים מעניינים והתקדמות אורבנית". 

ואיך העיר התקדמה באמת? 
"לפני 15 שנים אני זוכר את עצמי יוצא ומבלה ובשעות הקטנות של שבת בבוקר רואה את כל הסטלנים והבליינים יוצאים מהמסיבות. זה לכלוך כיפי של העיר. לפני שבוע יצאתי בשבת בשש בבוקר לפרויקט צילום ובחרתי לעשות סיבוב באלנבי ורוטשילד – איפה שכל הדברים קורים. במקום לראות את הלכלוך הזה ראיתי רק אנשים רצים ועושים ספורט והתאכזבתי. ראיתי מלא טייצים, לוגואים, טלפונים על הכתף ואוזניות". 

איך זה לגדל ילדים קטנים בתל אביב?
"יקר, אבל כיף לא נורמלי לילדים. אנחנו מגדלים ילדים בגן דו לשוני ביפו שהוא מדהים. זה הגרגר חול שלנו – לגדל ילדים בדו קיום, למרות שזה גרעין שלוקח לו זמן. יש גננות יהודיות ומוסלמיות ועם כל הקשיים זה מדהים לראות את זה".

זאת בחירה יפה.
"הצורך הוא לבטל את הפחד שקיים. לא יודע מה יהיה כשהם יהיו גדולים, אבל אני יודע שאני תורם לדו קיום במקום שצריך אותו. אני מקווה שזה יתפתח למקומות ושתהיה פה קבלה אחד של השני. אנחנו רוצים לחיות טוב עם השכנים". 

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"קפה, הקיץ, האנשים היפים ותחושה חגיגית בעיר. בקיץ בעיקר יש חגיגה כל הזמן, אפשר לראות פוסטרים של מוזיאונים, עבודות מחול, תיאטרון, קייטנות. קורה פה כל כך הרבה".