אקספקטו נוסטלגיום: האיחוד של הארי פוטר היה מרגש וקסום
מקץ 20 שנה ליציאת הסרט הראשון, צוות ההפקה התכנס לספיישל איחוד מרגש במיוחד ששודר אמש ביס. למעריצים (כגון הכותבת) זה היה ממתק אמיתי, מעין גרסה מהודקת ומפוכחת לדיסק התוספות של מארז הסרטים
אני מהדור שנולד קצת אחרי שהארי פוטר יצא. ראיתי את הסרטים לפני שקראתי את הספרים, ולכן האיחוד של כוכבי סדרת הסרטים הוא מרגש במיוחד מבחינתי. לפחות פעם בשנה אני עושה מרתון של הסרטים, קראתי את כל הספרים לפחות פעם אחת (ואת חלקם אפילו באנגלית בריטית, שזה בגדול, סיוט), יש לי בבית כמות מבישה של ממורביליה וחפצים שקשורים בסרטים וכמובן שגם ביקרתי בשני(!) פארקי השעשועים שמוקדשים לסדרה באורלנדו, פלורידה. בקיצור, אם אני לא קהל היעד של הספיישל הזה, אני לא יודעת מי כן.
סדרת הסרטים זכתה להצלחה מטאורית והצליחה לשמור (יחסית) על רמה קבועה של אהדה על אף תחלופת הבמאים הדי מרשימה. מקץ 20 שנה ליציאת הסרט הראשון, צוות ההפקה התכנס לספיישל איחוד מרגש במיוחד. כמו כל מוצר מבית הארי פוטר, הוא עשוי היטב. המוזיקה האלמותית של ג׳ון וויליאמס, הסטים החמימים, והשחקנים שהתבגרנו לצידם. אפילו אלף אמירות בעייתיות של ג׳יי קיי רולינג לא יצליחו להשבית את הקסם הזה.
עיקר האיחוד מתמקד בחזרה למאחורי הקלעים של עשיית הסרטים, מעין גרסה מהודקת ומפוכחת לדיסק התוספות של מארז הסרטים. הקאסט והצוות מדברים על חוויית הצילומים והחוויה של להיות חלק מהטירוף שנקרא הארי פוטר. באיזשהו מקום, דניאל רדקליף, אמה ווטסון ורופרט גרינט זכו לגורל די דומה לשל דמויותיהם, בכך שהם נאלצו להתבגר מאוד מאוד מהר לעיני כל. הם מדברים בפתיחות על הקשיים שנלוו, על המתחים, הלחצים הנפשיים. כמובן שהיום הם מוקירים על כך תודה, אבל זו ללא ספק הייתה חוויה מורכבת עבורם, וזה משתקף גם בתיאור של מערכות היחסים בקאסט ובחומרים הארכיוניים.
זהו ספיישל משויף ומהוקצע, שמדלג בקלילות מעל משוכות פרובלמטיות ומתעלם בנוחות מאי אלו סקנדלים שאפפו את הסדרה. ברמת הטריוויה, הוא לא חידש לי המון, והייתי שמחה לראות עוד מהקאסט הבריטי המטריף שמרכיב את הסדרה הזאת (אהמ אהמ, דיים מגי סמית׳), אבל בסך הכל, הספיישל הזה עושה עבודה מצוינת בלהמחיש קצת את הרעיון של הארי פוטר – סיפור של התבגרות כנגד כל הסיכויים, של חברות ושל אהבה – גם לטקסט ולסיפור, וגם למשחק ולקולנוע.
באופן מוזר, הרגע שהכי תפס אותי היה ממש לקראת הסוף, כשהראו צילומים של מאחורי הקלעים של אחת הסצנות האחרונות שצילמו ב״אוצרות המוות״. הסתכלתי על הרקע, ופתאום קלטתי שהצוות יושב על כיסאות פלסטיק. סיכוי טוב שאפילו כתר פלסטיק. זה הזכיר לי שבסופו של דבר, קונגלומרט הרגשות הזה שנקרא הארי פוטר מורכב מאנשים ממש רגילים, שבאו לעבוד על סרט. ואז עוד סרט ועוד סרט, ועוד טרילוגיה מיותרת לחלוטין, ואולי בעתיד אמן גם ספין אוף של הקונדסאים.
ראיתי את דניאל ורופרט ואמה יושבים, וחשבתי על כיסאות הכתר פלסטיק שישבתי עליהם בעצמי באתרי צילום, ולרגע קטן הרשיתי לעצמי להיות דביקה, ולהיזכר שהקסם האמיתי הוא יצירה.