האשכנזים
יאיר פיש, עמית רייס, יואב כהן, ניר (נירו) ברק ואורי זלצמן הם ה"אשכנזים" – חבורת סטנד־אפ חדשה, שמשגעת את אולמות הבידור ובקרוב כולם ישמעו עליה
תפסתי את האשכנזים באמצע חזרה למופע. החזרה נערכת בדירה של אחד מחמשת החברים. על השולחן יש כבר כמה בקבוקי בירה ריקים, על מסך הטלוויזיה משוחק משחק וידאו של כדורגל, ועל הכורסה שממול מוטלים רק ארבעה חברים.
אתם בטוחים שאתם באמצע החזרה?
"אצלנו כל דבר יכול להיות מערכון", מספר עמית רייס, "אין לנו שעה בה אנחנו קובעים שמתחילה החזרה". ואמנם כך זה עובד, החברים נפגשים 3 או 4 פעמים, מתרועעים, נהנים, צוחקים, חיים את החיים, וכך, מהחיים הפשוטים נולדים להם כל המערכונים. ושלא תטעו, הם באים לעבוד, והם עובדים קשה. "כל אחד יכול להביא רעיון", אומר נירו ברק, כאשר ממשיך אותו עמית, "הרעיון עובר הרבה גלגולים ותהפוכות, נוספים לו פאנצ'ים, יורדים ממנו קטעים, עובדים עליו כדי שיצחיק." והכול באופן חברי מסתבר, "אין דבר כזה טקסט שלי", ממשיך את דבריו של עמית, יואב כהן, "ברגע שהרעיון עובר את כל הגלגולים, הוא הופך להיות של כולנו, מה שחשוב להבין כאן זה את ערך הקבוצה. המערכון הוא של כולם."
הם כל הזמן מדברים על קבוצתיות, על חברות, על כמה הם נטולי אגו בדרך ליעד משותף. אז איך באמת הכרתם?
"נפגשנו כולנו בבית הספר למשחק של ניסן נתיב בתל אביב", אומר פיש, שלחלקיכם אולי מוכר כיאיר השחקן, מהעונה האחרונה של האח הגדול, "אמנם יואב, עמית ואני גם למדנו ביחד באותה כיתה בבית ספר תלמה ילין. את נירו (ניר ברק) ואורי זלצמן פגשנו בניסן נתיב."
ואיך מזה שאתם סטודנטים פרצתם הלאה?
"הכול התחיל בערב שנקרא 'אלטרנטיב', מעין ערב שנותן אפשרות לסטודנטים לעלות לבמה פתוחה ולהופיע", מספר יואב כהן, וכרגיל ממשיך אותו עמית, "הערב הזה אפשר לנו ליצור קטע שאורכו היה 4 דקות. כאן הבנו לראשונה שאנחנו יודעים גם לכתוב", אומר ומעביר לפיש את זכות הדיבור, "כסטודנטים ייצגנו את ניסן נתיב באליפות אימפרוביזציה וזכינו. באליפות השנייה הפרס היה עשר הופעות במועדון הצוותא בתל אביב."
ומאז הם לא יוצאים משם. לאחר שצלחו את עשר ההופעות, המשיכו להופעות נוספות ומגוונת. התחילו להופיע מול חברות, מול בתי ספר, וכן המשיכו את דרכם בצוותא ובאולם בגבעתיים והיד כאמור עוד נטויה. "הרבה סטנדאפיסטים מצחיקים אותי", אומר עמית, "אבל מה שאני אוהב אצלנו, זה שאנחנו מדברים על חיי היום־יום והם האירועים שמצחיקים. בנוסף, חיי היום־יום שלנו הם חיים של צעירים בגילאי העשרים ואין הרבה אנשי בידור לפני גיל 30, אז אנחנו מדברים לאנשים מכל המינים ובכל הגילאים וזה המופע."
במהלך הראיון, כמו סטנדאפיסטים טריים, שאלו אותי החברים: מאיזה מערכון הכי נהניתי. חשבתי ועניתי מכל הלב כי המחמאה הכי גדולה שיכלו לקבל זה שקרה לי מה שקורה אחרי הופעות סטנד־אפ שבהן היו קטעים מצחיקים, וזה שפשוט אני לא יכול לזכור את כל הקטעים. אולם, קטע אחד תפס אותי במיוחד – הקטע במועדון, בו חמישה אשכנזים תמימים החליטו ללכת למועדון של ערסים כבדים. "זה אנחנו, צוחקים על עצמנו, צוחקים על כולם", אומר פיש ויואב ממשיך אותו כבדרך קבע, כאילו הם באמצע מערכון, "אין דבר כזה פרות קדושות, אם זה מצחיק זה נכנס, אם לא, אז לא. אין שום דבר שעוצר אותנו מלבד אם הבדיחה טובה או לא. אם היא מצחיקה, היא תופיע."
באחת מתוך עשר ההופעות הראשונות בצוותא, אלו שקיבלו בפרס שזכו, ראה אותם דני קרפל, מי שזכור לכולנו משלל דמויות מוכרות מהתכנית "פלטפוס". קרפל התלהב מהחבר'ה הצעירים שהופיעו שם, וקרא להם לשיחה מיד לאחר ההופעה. מאז הוא צמוד אליהם בתור היועץ האומנותי שלהם, ואני לא יכולתי שלא להשוות בין הקטעים של פלטפוס לבין המופע של האשכנזים. החברים לא רואים את הדמיון כאחד לאחד. יואב מספר לי כי "הדמיון בינם לבין פלטפוס הוא בזה שהם עשו מה שמצחיק אותם והצחיקו כך את כולם ואנחנו עושים מה שמצחיק אותנו, ומצחיקים כך את כולם." אולם כששאלתי אותם מה המערכון האהוב אצלם, תחילה אמרו בו־זמנית שזאת לא שאלה הוגנת, ואז בלי הכנה מראש, כולם ענו ביחד: איש החרגול, במעין מחווה קטנה לדני קרפל שהולך איתם.
ומה הלאה?
"בתור בוגרים טריים של בית ספר למשחק שנטו כאמור להומור", מספר עמית, "אנחנו לא מקטלגים את עצמינו רק לז'אנר הזה, אלא פתוחים לכל הז'אנרים, בנוסף, ברגע שהמופע יהיה רשמי ומופק בצורה גדולה נעבוד על מופע נוסף, אנחנו עובדים כמה דברים לטלוויזיה, יש לנו המון המון סבלנות, לא ממהרים לשום מקום, חלום אחר חלום."