האשכנזים

יאיר פיש, עמית רייס, יואב כהן, ניר (נירו) ברק ואורי זלצמן הם ה"אשכנזים" – חבורת סטנד־אפ חדשה, ‏שמשגעת את אולמות הבידור ובקרוב כולם ישמעו עליה ‏

21 באפריל 2015

תפסתי את האשכנזים באמצע חזרה למופע. החזרה נערכת בדירה של אחד מחמשת החברים. על השולחן יש ‏כבר כמה בקבוקי בירה ריקים, על מסך הטלוויזיה משוחק משחק וידאו של כדורגל, ועל הכורסה שממול ‏מוטלים רק ארבעה חברים.‏

אתם בטוחים שאתם באמצע החזרה? ‏

‏"אצלנו כל דבר יכול להיות מערכון", מספר עמית רייס, "אין לנו שעה בה אנחנו קובעים שמתחילה החזרה". ‏ואמנם כך זה עובד, החברים נפגשים 3 או 4 פעמים, מתרועעים, נהנים, צוחקים, חיים את החיים, וכך, מהחיים ‏הפשוטים נולדים להם כל המערכונים. ושלא תטעו, הם באים לעבוד, והם עובדים קשה. "כל אחד יכול להביא ‏רעיון", אומר נירו ברק, כאשר ממשיך אותו עמית, "הרעיון עובר הרבה גלגולים ותהפוכות, נוספים לו פאנצ'ים, ‏יורדים ממנו קטעים, עובדים עליו כדי שיצחיק." והכול באופן חברי מסתבר, "אין דבר כזה טקסט שלי", ממשיך ‏את דבריו של עמית, יואב כהן, "ברגע שהרעיון עובר את כל הגלגולים, הוא הופך להיות של כולנו, מה שחשוב ‏להבין כאן זה את ערך הקבוצה. המערכון הוא של כולם."‏

הם כל הזמן מדברים על קבוצתיות, על חברות, על כמה הם נטולי אגו בדרך ליעד משותף. אז איך באמת ‏הכרתם? ‏

‏"נפגשנו כולנו בבית הספר למשחק של ניסן נתיב בתל אביב", אומר פיש, שלחלקיכם אולי מוכר כיאיר השחקן, ‏מהעונה האחרונה של האח הגדול, "אמנם יואב, עמית ואני גם למדנו ביחד באותה כיתה בבית ספר תלמה ילין. ‏את נירו (ניר ברק) ואורי זלצמן פגשנו בניסן נתיב." ‏

ואיך מזה שאתם סטודנטים פרצתם הלאה?‏

‏"הכול התחיל בערב שנקרא 'אלטרנטיב', מעין ערב שנותן אפשרות לסטודנטים לעלות לבמה פתוחה ולהופיע", ‏מספר יואב כהן, וכרגיל ממשיך אותו עמית, "הערב הזה אפשר לנו ליצור קטע שאורכו היה 4 דקות. כאן הבנו ‏לראשונה שאנחנו יודעים גם לכתוב", אומר ומעביר לפיש את זכות הדיבור, "כסטודנטים ייצגנו את ניסן נתיב ‏באליפות אימפרוביזציה וזכינו. באליפות השנייה הפרס היה עשר הופעות במועדון הצוותא בתל אביב."‏

ומאז הם לא יוצאים משם. לאחר שצלחו את עשר ההופעות, המשיכו להופעות נוספות ומגוונת. התחילו להופיע ‏מול חברות, מול בתי ספר, וכן המשיכו את דרכם בצוותא ובאולם בגבעתיים והיד כאמור עוד נטויה. "הרבה ‏סטנדאפיסטים מצחיקים אותי", אומר עמית, "אבל מה שאני אוהב אצלנו, זה שאנחנו מדברים על חיי היום־יום ‏והם האירועים שמצחיקים. בנוסף, חיי היום־יום שלנו הם חיים של צעירים בגילאי העשרים ואין הרבה אנשי ‏בידור לפני גיל 30, אז אנחנו מדברים לאנשים מכל המינים ובכל הגילאים וזה המופע."‏

במהלך הראיון, כמו סטנדאפיסטים טריים, שאלו אותי החברים: מאיזה מערכון הכי נהניתי. חשבתי ועניתי מכל ‏הלב כי המחמאה הכי גדולה שיכלו לקבל זה שקרה לי מה שקורה אחרי הופעות סטנד־אפ שבהן היו קטעים ‏מצחיקים, וזה שפשוט אני לא יכול לזכור את כל הקטעים. אולם, קטע אחד תפס אותי במיוחד – הקטע במועדון, ‏בו חמישה אשכנזים תמימים החליטו ללכת למועדון של ערסים כבדים. "זה אנחנו, צוחקים על עצמנו, צוחקים ‏על כולם", אומר פיש ויואב ממשיך אותו כבדרך קבע, כאילו הם באמצע מערכון, "אין דבר כזה פרות קדושות, ‏אם זה מצחיק זה נכנס, אם לא, אז לא. אין שום דבר שעוצר אותנו מלבד אם הבדיחה טובה או לא. אם היא ‏מצחיקה, היא תופיע."‏

באחת מתוך עשר ההופעות הראשונות בצוותא, אלו שקיבלו בפרס שזכו, ראה אותם דני קרפל, מי שזכור ‏לכולנו משלל דמויות מוכרות מהתכנית "פלטפוס". קרפל התלהב מהחבר'ה הצעירים שהופיעו שם, וקרא להם ‏לשיחה מיד לאחר ההופעה. מאז הוא צמוד אליהם בתור היועץ האומנותי שלהם, ואני לא יכולתי שלא להשוות ‏בין הקטעים של פלטפוס לבין המופע של האשכנזים. החברים לא רואים את הדמיון כאחד לאחד. יואב מספר לי ‏כי "הדמיון בינם לבין פלטפוס הוא בזה שהם עשו מה שמצחיק אותם והצחיקו כך את כולם ואנחנו עושים מה ‏שמצחיק אותנו, ומצחיקים כך את כולם." אולם כששאלתי אותם מה המערכון האהוב אצלם, תחילה אמרו ‏בו־זמנית שזאת לא שאלה הוגנת, ואז בלי הכנה מראש, כולם ענו ביחד: איש החרגול, במעין מחווה קטנה לדני ‏קרפל שהולך איתם. ‏

ומה הלאה? ‏

‏"בתור בוגרים טריים של בית ספר למשחק שנטו כאמור להומור", מספר עמית, "אנחנו לא מקטלגים את עצמינו ‏רק לז'אנר הזה, אלא פתוחים לכל הז'אנרים, בנוסף, ברגע שהמופע יהיה רשמי ומופק בצורה גדולה נעבוד על ‏מופע נוסף, אנחנו עובדים כמה דברים לטלוויזיה, יש לנו המון המון סבלנות, לא ממהרים לשום מקום, חלום ‏אחר חלום."‏