האם האפריקאים הם הפלסטינים החדשים? ריאיון עם אבי מוגרבי

כשהקולנוע התיעודי בישראל ייבחן בראייה לאחור בעוד כמה עשורים, ייתכן מאוד שהשנים האחרונות יסומנו ככאלה שבהן הפליטים האפריקאים הפכו לפלסטינים החדשים. הכיבוש וגרורותיו סיפקו (ועדיין מספקים) חומרים למאות סרטים בעשרות השנים האחרונות, אבל נראה שבמידה מסוימת ייצוג הסוגיה הגיע למיצוי. "ואלס עם באשיר" היה שיא של ז'אנר ה"יורים ובוכים" וקצת ייתר אותו; מסמכי דוקו אפיים כמו "שלטון החוק" ו"שומרי הסף" עשו רעש גדול בעולם אבל לא הצליחו להוציא את החברה הישראלית מאדישותה כלפי הסבל הפלסטיני והאבסורד שבשטחים; וגם פיצ'ר מעולה כמו "עג'מי" או סרט ניסיוני כמו "עדות" של שלומי אלקבץ נשארו בגדר "יצירה קולנועית מרשימה" ולא הצליחו לשנות את התודעה הפוליטית.

לעומת זאת, מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודן מספקים אלטרנטיבה מפתה ונוחה ליצירה הדוקומנטרית הישראלית, וזה לא מקרי שבשנה האחרונה יצאו שני סרטים בולטים שעסקו בנושא הזה: "הוטליין" של סילבינה לנדסמן (סרטה הקודם, "בגרות לוחמים", עסק בכיבוש דרך ליווי של קורס לבגרות באזרחות שמעביר צה"ל לחיילים קרביים על סף שחרור) ו"בין גדרות" של אבי מוגרבי (סרטו הקודם, "פעם נכנסתי לגן", עסק בסכסוך דרך ראי הנכבה וההגירה של יהודי ארצות ערב לישראל), שיוקרן בפסטיבל דוקאביב. את האפקט שעשתה גדר הפרדה לסרטי הדוקו על הסכסוך – כשסיפקה אינספור סיפורים וייצוגים ויזואליים פואטיים ומייאשים – החליף בהקשר של הפליטים האפריקאים מתקן חולות בנגב. הרי האבסורד שבכליאת אלפי גברים צעירים בכלא פתוח בלב המדבר הוא פוטנציאל תיעודי זועק לעין, כזה שהדמיון בינו לבין מחנות ריכוז אחרים בהיסטוריה מדגדג במקלדת של הרבה אנשים מלבד האלוף יאיר גולן.

"בין גדרות"

אלא שמוגרבי, הבמאי הישראלי שעסק בתיק הישראלי־פלסטיני בצורה הכי מעניינת ומקורית ב־20 השנה האחרונות, מצא את החיבור שלו לנושא הפליטים דווקא בעזרת אלמנט אחר מעולמם, כזה שיש בו מן הקישור בין גדר ההפרדה האיקונית מהשטחים ומתקן חולות שבנגב: גדר הגבול עם מצרים. "ישבתי בסביבות ספטמבר 2012 וצפיתי בחדשות", הוא מספר, "וקרה אז אירוע שאני לא יודע כמה זוכרים אותו: 21 אריתראים נתקעו בין הגדרות הישראלית והמצרית, ממש בנואו מנ'ז לנד. כל מיני עמותות הגישו בג"ץ בדרישה לאפשר להם להיכנס לארץ והמדינה ביקשה 24 שעות כדי לפתור את הסוגיה בלי התערבות בית המשפט. הוחלט להכניס לישראל רק שתי נשים ונער ולהחזיר למצרים את 18 הגברים הנותרים".

"זה הזכיר לי את הסיפור על הפליטים היהודים שהגיעו לשערי שוויץ בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה וביקשו מקלט כי צפו מה הולך לקרות בגרמניה, אבל נדחו ונאמר להם לחזור לארצות המוצא שלהם. הרי המסקנה של כולנו בישראל מאותו סיפור היא 'לעולם לא עוד', ולא יכול להיות בעיניי שהנה פה יש לנו אנשים שנמצאים במנוסה מהמוות, ממש כמו אז, ואנחנו לא עוזרים להם. הרי הסירוב לקלוט מבקשי מקלט יהודים לפני המלחמה הוא אחד הזיכרונות שמכוננים את החברה שלנו, אבל עדיין אנחנו מגבילים את הלקח הנלמד ממנו לרמת היהודים בלבד".

אבי מוגרבי. צילום איליה מלניקוב

"ואז עלתה לי מחשבה שאם אקח את סיפור הפליטות היהודי ואעשה לו הזרה ואתן לפליטים אפריקאים לגלם את היהודים – אולי ככה אוכל להגיע לקהל הישראלי ולסדוק את האפתיות שהוא מגלה כלפי הפליטים האפריקאים. היה לי ברור שאני רוצה לעבוד עם פליטים שהם נון אקטורז ושאין לי מושג בזה, וככה הגעתי לבמאי התיאטרון חן אלון שעובד במשך שנים בשיטת 'תיאטרון המדוכאים' (Theatre of the Oppressed – שיטה שפיתח הברזילאי אוגוסטו בואל בשנות ה־60 ועיקרה מאבק בדיכוי חברתי על ידי יצירת תיאטרון יחד עם המדוכאים ושבירת המחיצה בין הקהל ליוצרים – ע"מ) ועבד עם כל מיני אוכלוסיות מהשוליים החברתיים כמו פלסטינים ואחרים. הבנתי ממנו שהבסיס של השיטה הוא לעבוד על סיפור של אנשי הקהילה היוצרת, משהו שבא מחייהם ומהחוויות שלהם, ולכן ירדתי מיד מהרעיון של לספר את סיפור הפליטות היהודית בעזרת האפריקאים, ועברתי לשיטה של חן".

זו תמיד שאלה של כוח

"בין גדרות" מתעד את העבודה של חן אלון עם קבוצה של פליטים אפריקאים שכלואים במתקן חולות במשך יותר משנה, ואת ניסיונותיו להשתמש בתיאטרון כדי לעזור להם להתמודד עם מצבם הקשה ועם חוסר הוודאות לגבי עתידם (רוב הסרט מתרחש לפני שבג"ץ פסק שתקופת הכליאה בחולות לא תעלה על שנה). המפגשים נערכים בהאנגר נטוש שסמוך למתקן הכליאה ושימש בעבר חדר אוכל של בסיס קציעות, ומוגרבי עצמו משתתף בסדנה בעודו גם אוחז בבום. בשלב מסוים הקבוצה נקלעת למשבר וכמות המשתתפים יורדת לשלושה בלבד, אלא שאז הפליטים מחליטים לקחת מנהיגות ולהוביל את הסדנה להעלאת מחזה שמתאר את קורותיו של אחד מהם, שברח מהצבא באריתריאה, מתוך אמונה שבכוחו של סיפור פרטי אחד לספר את סיפורם של השאר. הקבוצה גדלה בחזרה, והדינמיקה משתנה כשאלון, מוגרבי ושאר הישראלים שמשתתפים בסדנה (בהם המוזיקאי נועם ענבר) הופכים מובלים על ידי הפליטים, שמביימים ומתסרטים את המחזה במטרה להעביר את סיפור פליטותם בצורה הדרמטית ביותר. "חן, עם כל הניסיון שלו", מסביר מוגרבי, "מכנה את הרגע הזה Ownership – כשהמשתתפים שבאים מתוך הקבוצה המדוכאת לוקחים בעלות על הכלים התיאטרליים ומעצבים את הסיפור על עצמם. אצלנו לקח שבעה חודשים עד שהרגע הזה הגיע".

"בין גדרות". פיליפ בלאיש

מה ההבדל בין העמדה המוסרית שלך כקולנוען בסרטים שעסקו בדמויות פלסטיניות ובכיבוש לבין העמדה שלך מול הפליטים האפריקאים?

"כל העניין בעמדה מוסרית זה שלא צריך להיות הבדל, לא משנה מול מי אתה עומד. תמיד בסוף זו שאלה של כוח, אצל מי הכוח, ובשני המקרים הכוח הוא אצלי, גם כי העריכה והבימוי הם בידיי וגם בגלל הקונטקסט הפוליטי. מול הפליטים האפריקאים הדבר הכי בולט זה הבדלי הסטטוס העצומים ביני לבינם: הם אסירים, עניים, חסרי מעמד אזרחי, ואני פריבילגי מוחלט. חלק מהעניין זה להנכיח כל הזמן את ההבדלים האלה במהלך העבודה המשותפת ולא לנסות לטשטש אותם, וככה להצליח לפעול יחד ולא להעניק להם משהו כאילו הם נזקקים. הרצון לא לצאת מתייפייף מלווה אותי בכל שלב בעשייה ואני כל הזמן שואל את עצמי מי מרוויח מהסרט – מושאיו או אני והקריירה שלי? האם למישהו בחולות יש צורך בתיאטרון בכלל? הם הרי רוצים ויזה, מעמד, וזהו. בדיעבד אני יכול לומר שהמחזה הזה אולי השפיע על תחושתם הפנימית אבל לא שינה את הסטטוס הפוליטי שלהם בכלל".

אחד הדברים הבולטים בצפייה ב"בין גדרות" בהשוואה לסרטים קדמים של מוגרבי – כמו "יום הולדת שמח מר מוגרבי" (1999), "אוגוסט" (2002), "נקם אחת משתי עיניי" (2005) ו"32Z-" (2008) – הוא השחרור שבו הוא מתנהל, כדמות וכיוצר הסרט, לעומת עול האשמה שמלווה אותו בסרטים העוסקים בסוגיה הפלסטינית. אותו שחרור מתבטא בין השאר בבחירה שלו להופיע בסרט כעצמו ולא כדמות, כמו שעשה במרבית הסרטים שהוזכרו מקודם, ובהתנהגותו נטולת העכבות ונעדרת הצורך להתנצל מול הפליטים האפריקאים. בנוסף לכך, מוגרבי מצרף לסדנה של הפליטים גם כמה ישראלים שמתנהלים מול האפריקאים באופן משוחרר יותר מאשר השמאלני המצוי שמשתף פעולה עם פלסטינים ולרוב נע על הספקטרום שבין התנהגות אדנותית ותיקון יתר מתרפס. נראה שלכל הישראלים בסרט קל להתמודד עם הפליטים האפריקאים, מאחר שלאיש אין ספק שמדובר באורחים בישראל שאינם קוראים תיגר על הלגיטימציה של חיי היהודים בארץ.

"נכון שבסרט הזה נושא האשמה לא ממש קיים", הוא מסכים. "יש בו בעיקר ביטוי של המצב ולא עיסוק באשמה, לא שלי ולא של ממשלת ישראל. גם הסרט הזה וגם סרטי הקודם 'פעם נכנסתי לגן' (2012) עוסקים בדברים שאני אמפתי אליהם, לעומת הסרטים הקודמים שעסקו בנושאים שאני אנטגוניסטי לגביהם. בסרטים מוקדמים יותר שלי לא עשיתי הפרדה ביני לבין כולנו ולבין המדינה, והתייחסתי לאשמה בהקשר של הפלסטינים כמשהו שרובץ מעליי כמו מעל כולם. בסרט הזה, לעומת זאת, לא הרגשתי צורך להלקות את עצמי".

"בין גדרות"

אתה יוצר סרטים פוליטיים כבר יותר מ־20 שנה. האם אתה עדיין מאמין ביכולתו של סרט תיעודי להשפיע על דעת הקהל בישראל? האם איזשהו ייצוג של המציאות, כתוב או מצולם, יכול להשפיע על המצב?

"לא, בשורה התחתונה איבדתי את האמונה ביכולת שלי להשפיע על הדיון הציבורי בארץ באמצעות הסרטים שלי. ב'נקם אחת משתי עיניי' יש סצנה שבה אני צועק על חיילים ונוזף בהם בצורה קשה, ואפילו לא התעורר עליי עליהום בתור עוכר ישראל בעקבות זה. כלום. אני יושב בהנהלת 'שוברים שתיקה' והצל עדיין לא תוקף אותי. הבנתי בשלב מסוים שהקריירה שלי אולי פורחת אבל הסרטים לא מצליחים לייצר דיון ולהשפיע באמת. אפילו סרטים כמו 'שומרי הסף' ו'שלטון החוק', שראו אותם עשרות אלפים, לא באמת הזיזו בכלום משהו בדעת הקהל. מצד שני פתאום צצה לה סדרה כמו 'צל של אמת' ואתה רואה איזה אפקט יש לה על הציבור ועל היחס לבתי המשפט, המשטרה והפרקליטות. יש לי לא מעט ביקורת על הסדרה הזו אבל היא הצליחה להזיז משהו, אין בזה ספק".

אז מה המוטיבציה שלך לעשות סרטים אם אתה לא מאמין ביכולתם להשפיע?

"התחלנו את השיחה בזה שאמרתי שרציתי להגיע לציבור הישראלי ולגרום לו לגלות אמפתיה לפליטים שאינם יהודים, אבל בכנות אני לא חושב שזה אפשרי. מצד שני אני לא יכול להפסיק לנסות. אני לא יודע אם הבעיה היא אצלי או בציבור, ובשלב זה של חיי הייתי רוצה להאמין שהבעיה אינה אצלי כי זה יכול להיות די מבאס, אתה יודע. יכול להיות שאם הייתי משתמש בשפה קולנועית פחות מאתגרת ויותר קומוניקטיבית זה היה עוזר, אבל אני לא בטוח. החברה הישראלית הפכה מומחית בהדחקה של ביקורת. רק לפני כמה ימים הייתה לי שיחה עם קרוב משפחה שלי, בחור צעיר. דיברנו על הדמוקרטיה הישראלית וכל דבר שהעליתי בפניו, אם זה 50 שנות כיבוש או משהו אחר, התקבל אצלו כמשהו פעוט ונקודתי ושום דבר לא נראה לו כקו אדום. שמע, יש היגיון ברצון הישראלי להילחם בנרטיב הפלסטיני, כי הוא מאיים עלינו כחברה. הכרה בנרטיב הפלסטיני יכולה לערער אותנו. אבל אני שואל את עצמי, מה מונע מאיתנו להכיר בפליטים האפריקאים ולתת להם מקלט? הרי זה לא יכול לסכן אותנו כאומה בשום צורה, ועדיין אנחנו לא מוכנים לקבל אותם בשום אופן. זה פשוט דבר שאני לא מצליח להבין".

"בין הגדרות" יוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב ב־27.5 בסינמטק תל אביב וב־28.5 במרכז נא לגעת. 37־42 ש"ח