"הגיל הוא החלטה. אפשר לעשות בו מה שרוצים"

מה למדת על תל אביב בכל השנים שאת גרה בעיר?
"זה כמו בית, יש יכולת לעשות מה שרוצים איך שרוצים. זו התמודדות קשה עם הרבה מרפקים אבל חונכתי לזה באמנויות הלחימה – לשים מטרה, לחשוב אחרת ולצאת מהקופסה, לפתח רעיונות וליישם. נוח לי יותר בעיר, זה עולם פתוח, מקבל ופחות מסגרתי. פה אני יכולה לעשות מה שאני רוצה בלי שיסתכלו עליי אחרת, וגם אם יסתכלו אז לא מפריע, זו הדרך שלי".

מהו תחום העיסוק שלך באמנויות הלחימה?
"לחימה משולבת. הבסיס הוא קראטה והכלי המקצועי הוא נונצ'קו. התחלתי לאמן ילדים בגן מאיר לפני כשמונה שנים אבל אני גם מלמדת בוגרים, גם באימוני כושר. חזרתי מניו יורק, שם חייתי שבע שנים כדי ללמוד את השיטה בבית הספר טייגר שולמן, אבל מגיל 8 למדתי ותרגלתי קראטה. אני בכלל באה מעולם האופנה. רבים שמכירים אותי מהאופנה לא יאמינו שהיום אני עוסקת באמנויות לחימה, אבל זאת הייתה תמיד הדרך שלי, בעצם מגיל 8 מעולם לא הפסקתי".

ספרי לי על המראה הייחודי שלך, על החליפה השחורה ועל התסרוקת המורמת. יש להן השראות יפניות?
"הבגד הוא באמת לאימון, עם התסרוקת אני הרבה שנים כי זה פשוט נוח. אני דווקא חושבת שיש אצלי משהו יותר מהסגנון של שנות ה־50. יש לזה מראה קצת יפני אבל לא זו הייתה הכוונה. אני לובשת המון שחור ביומיום שלי, המדים שלי שחורים, אבל בחרתי אותם גם כי שחור הוא אסתטי. גדלתי עם הצבע הזה של שינקין השחור של פעם".

מה הכוונה לשינקין השחור של פעם?
"שינקין של פעם היה מהמם – הוא היה תוסס, מלא באנשים צעירים, אטרקטיביות, מוזיקה ברחובות, בתי קפה. כמו מדרחוב עם כל האמנים של תל אביב של פעם, שבקושי שרדו כלכלית. מין קיבוץ בתור עיר, איגוד של אנשים שאוהבים את אותם הדברים".

את גם עומדת על כך שאת חסרת גיל.
"התלמידים שלי חופרים לי כדי לדעת את הגיל, אבל הגיל הוא החלטה ואפשר לעשות בו מה שרוצים. אין מגבלה, וככה אפשר להסתכל על החיים עד שהגוף קורס, הכל תלוי בך".

מה את הכי אוהבת בעבודה עם ילדים?
"הם מקבלים אותך והם גם סקרנים ורוצים לדעת, כמו פלסטלינה או קובייה הונגרית. אם יש טעות אפשר לכוון אותם למקום, אבל הם גם יצירתיים. את נותנת להם בסיס והם מפתחים אותו. יש לי איתם שפה, הם החברים הכי טובים שלי, יש כאלה שמתקשרים עם כלבים ואני מתקשרת עם ילדים, זה טבעי לי ולא ידעתי שזה קיים בי, זה עובד".

מה למדת מהמורה שלך לקראטה בילדות?
"ביטחון עצמי. אני ממשפחה של חמישה ילדים. כשאת ה'סנדוויץ" לא מסתכלים עלייך, ופתאום מישהו לוקח ומאמין בי. קראו לו דיוויד בירנשטיין ולצערי הוא כבר לא בין החיים. הוא האמין בי, לקח אותי, גידל אותי, הוא קרא לי המאסטר לעתיד. אבא שלי לא תמך בי בלימודי אמנויות לחימה, כך שעם בירנשטיין למדתי בשקט וללא תשלום ובשלב מסוים עבדתי כאסיסטנטית שלו. זה המנטור האמיתי שלי בחיים, זה הבסיס. למדתי איתו עד גיל הצבא".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"הצבע השחור והיצירתיות. אני לפעמים גם אמנית מיצג. היכולת לקחת את האמנות המסורתית ולשחק איתה ולהביא אותה כאמנות ויש לך קהל. תל אביב היא יצירתית, היא כיפית, פתוחה לכל דבר".