מתנחל, יוצא בשאלה, כוכב דוקו

אחד הדברים הכי חשובים בקולנוע התיעודי הוא הליהוק. יש אנשים שיש להם סיפורים מרתקים, אבל זה לא בהכרח הופך אותם לגיבורים טובים של סרטים. ל"הדברים הקטנים" יש גיבור נהדר. יהודל'ה פרומן, בן הזקונים של הרב מנחם פרומן, הוא צעיר נבון, סקרן ומתחבט, שגורם לצופים להתאהב בו ממבט ראשון. מיכל אהרונסון לימדה אותו לצלם והוא תיעד את אביו האהוב בימיו האחרונים, את מקום מגוריו בהתנחלות תקוע ואת בני משפחתו. הוא גם צילם את מפגשיו עם אהרונסון ואת שיטוטיו בתל אביב החילונית במסגרת "חקירה", כדבריו, שהביאה אותו להוריד את הכיפה מהראש ולהחליט שהוא לא מאמין באלוהים.

"הבחירות הקטנות שלך הן אלה שבוחרות את הבחירות הגדולות שלך. לא הפוך. עם מי עכשיו ללכת לדבר, באיזה מסעדה לאכול – הן למפרע בוחרות את הבחירות הגדולות שלך. בעצם, השיקולים האמיתיים הם לא על השולחן", אומר פרומן לאהרונסון, ומתוך האבחנה היפה הזאת צמח שמו של הסרט התיעודי שובה הלב שיוקרן בדוקאביב (23.5־1.6). אהרונסון חתומה עליו כבמאית, עדי בר יוסף כמפיקה ויהודה פרומן עצמו כצלם.

יהודל'ה פרומן, בתחילת צילומי "הדברים הקטנים"

"העבודה הראשונה שלי אחרי הלימודים בסם שפיגל הייתה לתעד בני נוער במסע אלטרנטיבי לפולין בעקבות נתיבי הבריחה", מספרת אהרונסון, שסרט הסטודנטים שלה "גרייס" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב ב־2012. "החלטתי לצלם את ראיונות התחקיר בדירה בתל אביב. יהודה היה אחד מאלה שהגיעו. זאת הייתה שיחה לא שגרתית מהרגע הראשון. הוא היה נער דתי מתנחל מעולם אחר משלי, ועם זאת הייתה תחושה של פתיחות גדולה. הוא דיבר איתי בגילוי לב על השאלות הכי גדולות שלו – אמונה, אלוהים ואהבה.

"הדבר שהכי הדליק אותי היה שכששאלתי מה החלום שלו הוא אמר, 'לעבוד את השם ולפתור בעיות בעבודת השם, גם אם אצא חילוני'. זה עורר בי שאלות קיומיות שזנחתי עם השנים. מבחינתי זאת הייתה הזדמנות לחקור ביחד. היה לי ברור שאני רוצה לעשות עליו סרט, אבל הוא לא הסכים. הוא רצה ללמוד פסיכואנליזה. אמרתי שאת זה אני לא יכולה ללמד אותו והצעתי ללמד אותו צילום. התחלנו להיפגש כל חמישי בדירה שלי בתל אביב. הוא היה מגיע מתקוע בטרמפים והיינו צופים בחומרים שצילם. החומרים הראשונים של הסרט שעוסקים בקשר שלו עם אביו הם תרגילים בצילום. כשראיתי אותם בפעם הראשונה התרגשתי מהאינטימיות והעדינות – משהו חשוף ועדיין צופן סוד. אחרי שאביו נפטר הוא הוריד את הכיפה ויצא לחקור מחדש את הזהות שלו".

יהודל'ה פרומן, בסוף צילומי "הדברים הקטנים"

רבה של תקוע היה איש יוצא דופן ביותר, מתנחל ואיש שלום גם יחד, שחשב שהבסיס של הסכסוך היהודי־ערבי הוא דתי, ולכן פתרונו ייכון רק באמצעות אנשי דת. הוא נפגש וקיים שיח עם מנהיגים דתיים מוסלמים, ועם יאסר ערפאת ומחמוד עבאס, ואמר שהוא מוכן לחיות בשטחים תחת שליטה פלסטינית. הוא גם היה היהודי היחיד שנאם בלוויות האזרחים הערבים שנרצחו בפיגוע הטרור היהודי בשפרעם. פעילותו עוררה קריאות לחרם ואיומים ברצח, ויהודל'ה אף מספר על כתובות גרפיטי שרוססו על ביתם. "אני מרגיש כמו ב'מופע של טרומן' קצת, גם אם אין אלוהים. אולי בגלל אבא שלי. אבא שלי הולך לפני", הוא אומר למיכל באחד המפגשים המוקדמים. הוא צילם את אביו חולה במיטתו ואת אמו יושבת לצדו ואוחזת בידו. "זה מפריע לך שאני מצלם אותך אבאל'ה?" הוא שואל. "לא, זה נעים לי. אני רוצה להתמסר אליך" משיב מנחם.

הרב מנחם פרומן נפטר ב־2013 ורוב הסרט צולם אחרי מותו, ומתמקד ביחסים בין יהודה לבין אהרונסון, שמשתתפת בתהליך שהוא עובר ואינה שומרת על הריחוק המקובל בין במאי לנושא התיעוד. "הקונפליקט היה שם כל הזמן", היא אומרת. "רציתי שיהודל'ה יהיה גיבור הסרט אבל היה לו קשה להיות הגיבור. היה אפילו רגע שהוא אמר לי שזה הזוי בעיניו כי לצלם סרט זאת עבודה זרה. מצלמה = לצלם צלמיות. בחסידות יש מושג של להעלות ניצוצות, להשתמש בדבר טמא כדי להביא דרכו קדושה. דיברנו על זה שכשהוא מחזיק את המצלמה הדברים נראים מנקודת מבטו ומספרים איך הוא חווה את המציאות. גם המבט על המוות – לא קל להסתכל על אבא ככה. אבל האהבה ביניהם מאפשרת את זה. בשלב מסוים הבנתי שגם אני לא יכולה להסתתר מאחורי המצלמה ושאני צריכה לשלם את מס החשיפה בעצמי. כשצילמנו את השיחות בינינו לא חשבתי שזה יהיה חלק מהסרט. רק בשלב העריכה עם העורכת נטע דבורקיס הבנתי שהסרט לא עובד בלי לחשוף את האמת של הקשר בינינו כמורה ותלמיד, בימאית ודמות, גבר ואישה. פתחתי לו דלת לתל אביב, לעולם שלי. לקחתי אותו למועדונים קוויריים והשאלות האתיות של משחק הכוחות בין במאי ודמות היו שם כל הזמן. יש בינינו הפרש גילאים גדול – כשנפגשנו הוא היה בן 19 ואני בת 30, והייתה לו תמימות. באתי עם המון אהבה ורצון לאהוב. לא חיפשתי את הקונפליקט כי הוא היה ברור. יש משמעות לקשר שלנו אבל החשיפה לא קלה לי, לא ככה לימדו אותנו בסם שפיגל".

לא צריכה לדאוג ליהודל'ה. מיכל אהרונסון, מתוך "הדברים הקטנים"

בסרט את מדברת על כך שאת רוצה לשמור עליו, אבל אין לך אחריות על הבחירות שלו.
"ידעתי שהוא מעוניין, שהוא שואל את השאלות. הרגשתי שאני יכולה לפתוח את הדלת. היה לי ברור שככה או ככה הוא יעשה את הדרך".

הדרך כוללת גם פגישה עם חוזרת בתשובה בשם אלישבע שבאה ללמוד שיעורי זוהר אצל אמא שלו. אהרונסון מספרת שהשניים התארסו חודשיים אחרי פגישתם השנייה והיום הם מתגוררים בהתנחלות אלקנה, אך פרומן ממשיך לחיות כחילוני.

איך בני המשפחה הגיבו לסרט?
"כולם, עשרה אחים ואחיות, ראו את הסרט ומאוד התרגשו ואהבו. חלקם גם נמצאים בסרט עצמו. הם מאוד רגילים לחשיפה – זאת משפחה מתועדת. האם הדסה היא אמנית והרב היה עורך ערבים עם ברי סחרוף ואביתר בנאי – הם היו מנגנים והוא לימד זוהר. הם היו מאוד חופשיים ופתוחים לתת ליהודה לעשות את האמנות שלו. חופש הוא עניין מרכזי במשפחה הזאת".

← "הדברים הקטנים", שנוצר בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ומפעל הפיס, יוקרן בדוקאביב בסינמטק תל אביב בשלישי (28.5) 19:30, ובחמישי (30.5) 21:15