אחרי 30 שנות להיטים, מחאה וגרוב, הדג נחש הגיעו לקיסריה עם גידי גוב, נינט ורביד פלוטניק. הקהל קיבל את השירים שחיכה להם, אבל בין נאומי אחדות, פריסטיילים מתישים והשמטות צורמות, הלהקה שפעם ידעה לבעוט נשמעה פתאום ממלכתית יותר - והרבה פחות זועמת
נפתח בווידוי – אני, לירון רודיק, בן 32, מעולם לא הייתי בהופעה בקיסריה. אני יודע, אני יודע, אתם ודאי שואלים את עצמכם, "ובכן לירון, איך מבקר תרבות במעמדך לא היה מעולם בקיסריה?". ובכן, מעולם לא הופיע שם אמן שרציתי כל כך לראות בלייב עד שהייתי מוכן לשלם הון תועפות על זה, אבל הדג נחש חוגגים 30 שנות יצירה, ולכן יש סיבה מספיק טובה עבורי לנסוע לאמפי עם ההייפ הכי גבוה בארץ.
>> 12 שעות של גיטרות: פסטיבל רעש לבן מגיע לקיסריה (ולא לאמפי!)
רמת ההפקה – גבוהה. מהרגע שנכנסים קשה להתעלם ממסכי הלד החדים שהקיפו את הבמה, עם חסויות ועם הלוגו המפורסם של הלהקה, אבל אני חייב להגיד קודם כל – קיסריה זה אוברייטד. מושבי האבן דורשים להצטייד בכרית מראש, ומי שנמצא, נגיד, בפעם הראשונה בקיסריה לא יכול לדעת את זה. כמו כן אין משענת, אז אתה נשען על הרגליים של מישהו אחר ומי שלפניך נשען על הרגליים שלך, וצפוף וחם. בקיצור – אוברייטד. אבל אז, כשהמצח נוטף זיעה והקולה שקנית מבעוד מועד הספיקה להפוך לנוזל חם, דביק ונטול גזים, הקהל החל להתמלא ומתוכו יצאה לה תזמורת שכללה בעיקר כלי נשיפה ותופים, וניגנה מעין מחרוזת של השירים הכי מוכרים של הלהקה הוותיקה. המחרוזת הסתיימה, הנגנים נעלמו ולבמה יצאו חברי הלהקה – שאנן סטריט, גיא מר, יאיא כהן אהרונוב, שלומי אלון, משה אסרף וכל החבר'ה – עם אנרגיות שלא ברור מאיפה הם מביאים אחרי 30 שנה.
ההופעה נפתחה עם השיר "חוץ מזה לא צריך כלום", מה שהעלה חשש שהם הולכים לבצע המון שירים חדשים יותר, אך החשש הזה התפוגג מהר מאוד כששנייה אחר כך הם עברו ל"אני מאמין" ולהיטי עבר אחרים. השיא היה "בסלון של סלומון", אבל היה חסר לי משהו שם – הרצועה הנסתרת בסוף השיר, "ערבי 16", שמבוצעת בערבית. בעשור הקודם הלכתי לעשרות הופעות של הדג נחש, ואני זוכר שהם היו מבצעים אותה. מצד שני, שאנן סטריט אמר בתחילת המופע שהם ינסו להכניס כמה שיותר שירים, אז אולי זה באמת עניין של זמן. או לפחות כך חשבתי. אבל נגיע לזה.
מדובר במופע מחווה שהדג נחש עושים לכבוד עצמם, לרגל 30 שנות פעילות, וכראוי למופע מחווה שכזה הם הביאו שלושה אורחים מיוחדים. הראשון היה גידי גוב, שעלה במאש-אפ מוצלח ולא צפוי בין "קליפורניה" ל"ערב אבוד", ובגיל 76 הוא עדיין עושה רוק כמו שרק הוא יודע לעשות. אחריו עלתה נינט עם ביצוע מדהים ל"אין לי אף אחד", ואחרון עלה רביד פלוטניק. אזהרת דל"פ – רביד פלוטניק הוא אוברייטד. האמת היא שאני פשוט לא מתחבר לכל הקונספט הזה של "ראפרים רגישים", אבל אני מבין למה להביא אותו. כשהוא מתארח אצל אמנים אחרים הוא אפילו מצליח להיות נסבל. אני יודע שאתם לא מסכימים איתי. אמרתי, דעה לא פופולרית. אבל הפעם זה אישי, כי אם יש שיר אחד ששווה בעיניי הופעה שלמה של הדג נחש – זה "שיר נחמה". וזה בדיוק השיר שבמהלכו הוא בחר להיכנס. לא שיש לי בעיה שייכנס, אבל למה להפסיק את השיר שבשבילו באתי לטובת "מלך הראפ של המזרח התיכון", שלא קשור בשום צורה לאחד משירי המחאה הטובים שנכתבו כאן? אגב מחאה, אתם זוכרים כשהדג נחש היו להקת מחאה?
מה שאפיין את הלהקה לאורך השנים זו הביקורת החריפה שהם השמיעו. הם הגיעו מהמיקרוקוסמוס הפוליטי-חברתי-תרבותי שנקרא ירושלים והביאו קול נועז שאומר את האמת שלהם בפרצוף. התמונה הזאת התנפצה לי מול הפרצוף כשיאיא פתח במונולוג מרגש וסחי על "אחדות", מסר שהפך לכלי הפוליטי המאוס ביותר במערכת הבחירות הנוכחית, אפילו עוד לפני שהחלה. מיד לאחר סיום המונולוג יאיא התחיל לשיר את "שמש", שיר כל כך סחי שהייתי שוקל לשים אותו בטקס השבעה בטירונות.
להקות המחאה הישראליות די נכחדו. אין יותר שירים מחתרתיים או אמירות חריפות, ובמשך שנים הדג נחש היו הקול הזה. כשיאיא מדבר על כך שהמוזיקה מרפאת ומאחדת, זה מרגיש כמו בולשיט היפי ולא כמו קריאת השבר של "זה הזמן להתעורר" או הקריאה ללגליזציה שבשיר Legal Eyes. עכשיו זה לא הזמן למסר הזה, שאותו מפמפמים בני גנץ והרודן נתניהו, אלא הזמן למחות נגד שלוש השנים האחרונות שהיו איומות.
אני יודע, זה לא מופע מחאה, אלא מופע שאמור לחגוג את קיומו של המפעל הזה שנקרא הדג נחש. אבל אחרי שנים של פעילות אי אפשר להתעלם מהמסרים שבשירים ולהפוך אותם לריקים מתוכן ברגע שקוראים "אחדות". הקרינג' המשיך גם עם פריסטייל של שאנן סטריט ועם כל מיני קטעי מעבר נורא מתישים בין השירים. זה גרם לי להבין שמה שהם צריכים זה פשוט לכתוב חלק מהקטעים האלה מראש – או לוותר על המעברים האלה כדי שנקבל את הדג נחש שיודעים לבעוט כשצריך ולשיר על סטלה ויצירה כשאפשר. ולמרות הכל, זה עדיין מופע ששמחתי לצפות בו.
בסוף הופעת האורח שלו, פלוטניק הודה ללהקת הדג נחש על התרומה האדירה שלה להיפ הופ הישראלי, וזה נכון. זו אולי הלהקה שנתנה הכי הרבה לז'אנר שנכנס היום עמוק למיינסטרים, נתנה במה לאינספור אמנים ויש לה חלק בלתי נפרד מהסצנה המקומית. בנוסף, להקה ישראלית שעובדת ברצף שלושה עשורים ועדיין ממשיכה – זה לא מובן מאליו בכלל.
זאת גם הסיבה שהקול הייחודי שהיה להם לפני עשור הוא כל כך חשוב – ולא קריאות חסרות תוכן כמו אלה שליוו את ההופעה הזאת, או התחנפות לקהל בצורת השמטת בתים בשפה שאולי יכולה לכווץ קצת את הבטן של הקהל. מה שבטוח, אחרי ההופעה הזאת צריך תה חם למיתרי הקול וכירופרקט לטיפול בעמוד השדרה בעקבות הישיבה בקיסריה.