"פתאום אין לי בית ואין לי לבד. זה שוק, לקח לי זמן להבין מה קרה. חטפתי בום כזה"

הדר שריר, 33, רווקה. דיג'ייאית ושחקנית תיאטרון פיזי. בתחומי התרבות היא גם עובדת בהפקה וסאונד. גרה בתל אביב כ-13 שנים אבל בעקבות המגפה נאלצה לעזוב את הדירה שגרה בה בשבע שנים האחרונות ולעבוד בעבודות מזדמנות כמו עבודה בסופר שכונתי. הימים האלה מאופיינים עבורה בנדודים: בין שמירת בתים לבין התארחות אצל חברים ותכנון הצעדים הבאים. 

מתי התחלת את העיסוק במוזיקה ויצירה? 
"אלו שני תחומים שתמיד היו לי בחיים מהבית ותפסו התפתחות. תמיד ידעתי שזה משהו שאני אעשה כשאהיה גדולה. אני מולטי ויש לי המון תחומי עניין ורציתי לעשות הכל פחות או יותר. כל הדברים שאני עושה מסביב שלא קשורים רק למוזיקה ותיאטרון זה מתוך התעסקויות בתחומי עניין שגדלתי איתם. בתור ילדה למדתי פסנתר וניגנתי על כל מיני כלים, הרחבתי בתיכון מוזיקה ותיאטרון, אבל למדתי צילום ועוד כל מיני דברים. הדבר היחיד שהלכתי ללמוד באופן פורמלי זה תיאטרון פיזי".

מה את עושה ביום-יום כשחקנית פיזית? 
"זה משתנה לפי תקופות. בארבע שנים האחרונות, התחברתי מאוד לעולם של קרקס. בעבר עשיתי דברים אקרובטיים והתעסקתי בגוף ושכלול אבל אף פעם לא ג'ינגלתי או עשיתי דמויות רחוב. נכנסתי גם להצגת ילדים פיזית שמבוססת על ליצנות, בלי מילים, שמבוססת על דינאמיקה עם הילדים ועם הקהל. אני עושה הרבה דמויות שטח, כמו מעין ליצנות רחוב. עכשיו הכל מאוד נקטע אבל אני מנסה לעבוד גם על חומרים שלי לא לילדים. הגישה הבימתית שאני מאוד מתחברת אליה היא ליצנות". 

איפה הקורונה תפסה אותך בחיים? 
"בתקופה ממש טובה בה יצאתי מתקופה של חוסר יציבות כלכלית. הצלחתי למצוא שילוב ולהתאזן. הייתי עמוסה בעשייה ונכנסתי לפרויקטים של הפקה אמנותית ואירועים ששנים רציתי שיקרו שפתאום התחברו אליהם האנשים הנכונים. אני בן אדם של חיבורים, אז להביא אמנים שמאוד רציתי שיעבדו ביחד למקום הנכון, בשילוב הכישורים הטכניים שלי שבאו לידי ביטוי, כמו ניסור בעץ וניהול מחסן וגם בפורים, בשני התחומים שלי זאת הייתה תקופה עמוסה. די מהר התחלתי לעבוד בסופר שכונתי בעיר כסדרנית וקופאית. חשבתי שככה אצליח לשמור על הדירה ועל צורת החיים שלי, אבל זה לא עבד. הבנק לא תמך בי וגם לא בעל הדירה ובשלב מסוים, אחרי שכבר ניסיתי את כל הפתרונות, עשיתי החלטה לעזוב. זה היה פרויקט ענק שהתגייסו אליו כל החברים שלי והמשפחה. זאת הייתה דירה שחייתי בה לבד  שבע שנים והיא הייתה צריכה להתפרק תוך כלום זמן, כולל לאחסן דברים ולא להבין לאן אני הולכת, מה אני עושה ומה אני צריכה. חטפתי בום כזה". 

מתי זה קרה? 
"במאי כבר עזבתי את הדירה. זה היה שבוע בו הייתה לי יום הולדת. החגיגה הייתה מסיבת אריזה של כחמישה ימים שהמון דברים מדהימים קרו בהם אבל גם הייתי סוג של זומבי. לא הייתי מסוגלת לעשות את זה בלי החברים שהתגייסו לעזור. זה לא להבין איפה הדברים שלי ולא להבין מה קרה. פתאום אין לי בית ואין לי לבד. זה היה קצת שוק, נורא קשה ואינטנסיבי, ולא היה לי פנאי לעבד את זה. לקח לי זמן להבין מה קרה".

סיטואציה קשה. לא נשמע שעשית משהו חריג בהתנהלות, כמו שפשוט נתקלת בקושי של כמה חודשים בלי הכנסה מסודרת שעשו את כל ההבדל. 
"במציאות של המקצוע הזה עברתי המון תקופות של חוסר וודאות, וזה תמיד פאזל. אבל הפתאומיות הזאת בה ביום אחד כל העבודה שלי הפסיקה. ניסיתי מאוד לשמור על הדירה שלי ולמצוא פתרון. התזוזות האלו לא כאלה רומנטיות וזה לא תמיד נוח. יש חיפוש מתמיד למצוא טרמפים ולמצוא בתים לשמור עליהם".   

הדר שריר (צילום: איליה מלניקוב)

מה חווית הנדודים לימדה אותך?
"זה המון לקבל את המצב. אני עדיין לומדת. אחד הדברים הכי מאתגרים הוא הבחירה מה צריך להיות לי בתיק. יש גם דברים רוחניים אבל זה חובק בתוכו מיקרוקוסמוס של חומריות ורוחניות – איך לסדר את התיק".  

אז מה תמיד יש לך בתיק עכשיו? 
זה מתחיל בדברים הקטנים. תחתונים נקיים, מברשת ומשחת שיניים, דאורדורנט ובגד להחלפה, שתמיד יהיו בתיק. תמיד צריך להיאחז במשהו כמו שביום-יום תמיד יש לי גם אוזניות וספר".  

לחזור להורים זאת אפשרות שעלתה? 
"זה פחות אפשרי. גם כי הם גם מאוד שומרים על עצמם ואני עבדתי בסופר וראיתי אנשים. תמיד זאת אפשרות אבל הרגשתי שאם אני אעשה את זה, אני אבודד את עצמי באופן שלא יאפשר לי לעבור את התקופה הזאת. כן הייתה לי תקופה קצרה שביקרתי אותם והייתה לי הפוגה. זה גם מרוחק כי הם בצפון והעבודה שלי במרכז". 

איך נראה בערך סדר היום שלך בתקופה הזאת?
"עכשיו אני שומרת על בית בהרצליה ויש לי פה בערך חודש, אז זאת הפסקה מהחיפושים וזה מוריד לי המון לחץ. זה נחמד שפתאום אני יכולה לקנות לעצמי אוכל ולבשל ושנייה להיות. אבל אני עדיין מאוד תזזיתית ובין הדברים. אחד הדברים שהכי קשים לי עכשיו זה שאין לי אוטו. הבנתי שאני יכולה להסתדר בלי בית אבל בלי אוטו זה ממש קשה. הספונטניות או הנגישות לעבודה, זה מקשה על הדברים. להשתמש בתחבורה ציבורית עכשיו זה מדכא". 

מה מדאיג אותך בימים האלה?
"הפיזור. כל הזמן אני מחליפה תיקים ואני לא יודעת אם הדברים שאני צריכה הם עלי,י ופתאום יש לי הרגשה שהשמירה על חפצים חשובים כמו ארנק או פלאפון נהייתה נזילה. איך אני שומרת על הכל ולא מאבדת את כל השליטה, כדי שלא אמצא את עצמי עכשיו עושה גם דברים בירוקרטיים כמו להוציא תעודת זהות. אני גם חושבת מה יקרה אחרי שמירת הבית הנוכחית, דואגת מה יבוא אחרי. אני רוצה להתקדם באיזה שהוא אופן, לא יודעת מה זה התקדמות, אבל אני רוצה לנסות להגיע לעוד מקום". 

מה מחזק אותך בתקופה הזאת? 
"אני עובדת המון על לחזק את עצמי עם עצמי. גם משפחת החברים שבניתי לעצמי שנותנים לי בית. בתל אביב ובעיקר ביפו בעיקר מאוד קל לי. בערך בכל פינת רחוב אני יכולה רגע לקרוס ולהסתכל למעלה ולעלות לאחד החברים שנמצאים שם ולהירגע אצלם. אני נעה בעיר עם אופניים מלאות ציוד בין מחשב לתקלוט לבין תחפושת לליצנות. אני משאירה את הדברים עכשיו אצל חברים וזה מאוד מאוד מחזק". 

מהו הספוט התל אביבי שאת הכי אוהבת? 
"יפו. פשוט יפו".

מה הכי תל אביבי בעינייך? 
"הכלאות של דברים. כמו בר עם שף גורמה אבל עם מוזיקה של מסיבות מועדון. משהו לא ברור ומשולב. כשאני חושבת על זה אני מפרידה קצת בין תל אביב לבין יפו בהקשר הזה, אבל גם בדרום תל אביב ויפו יש כמובן דברים מאוד תל אביביים".