ההצגות חוזרות: התיאטרון נועד להזכיר לנו שהחיים הם שיר

השחקן והמחזאי יואב בר לב כותב לנו מהו התיאטרון בשבילו ולמה כדאי לכולנו לבוא. יחד עם עירית קפלן הוא כתב את המחזה המקורי "גאון בכלוב" שיפתח את שבוע הקאמבק של "הקאמרי"  

"גאון בכלוב" (צילום: גבריאל בהרילה)
"גאון בכלוב" (צילום: גבריאל בהרילה)

לקראת פתיחתו המחודשת של תיאטרון הקאמרי בשבוע הבא (יום שני 6.4), הזמנו את השחקן והמחזאי יואב בר לב לספר מהו תיאטרון בשבילו ולמה כדאי לכולנו. יחד עם עירית קפלן כתב בר לב  את המחזה המקורי "גאון בכלוב" שיפתח את שבוע הקאמבק של התיאטרון 

כשהייתי ילד, לפני  שנים, בדירת שיכון בירושלים, ידעתי בדיוק כמה מדרגות יש לנו בבניין, מהכניסה למטה ועד לדירה שלנו למעלה בקומה הרביעית והאחרונה. ידעתי בדיוק איפה נמצאת המדרגה הסדוקה וכשצבעו את חדר המדרגות החיים נחלקו לשניים. לפני הצביעה ואחריה.

אבל החיים מושכים אותנו הלאה. לימודים, עבודה, משפחה וילדים. למי יש זמן לספור מדרגות, מי שם לב איפה ההיא הסדוקה… זהו בדיוק מקומו של התיאטרון. לגרום לנו לעצור לרגע ולהתבונן בסדק. לשים לב לפרטים הקטנים. לראות את הפיוט שבחיים, את היפה ואת המכוער. לחוות שוב את הנשיקה הראשונה, את האכזבה הראשונה, הפחד הראשון, האובדן…

החיים הם שיר ויש לנו נטייה לשכוח את זה, ותפקידו של התיאטרון להזכיר לנו. כך אני מאמין וכך אני אוהב.

איך תל אביב שרדה את הקורונה? היכנסו למדד טיים-אאוט העולמי

במחזה "גאון בכלוב" שעירית קפלן ואני כתבנו, הדמויות הראשיות מאבדות את עצמן לדעת בדרך להשגת מטרתן. הן רואות לנגד עיניהן אך ורק את האינטרס האישי שלהן והן חסרות חמלה לכל השאר. בהורדת הידיים בין הראש ללב אין ללב סיכוי כי בחברה הישגית, שבה מקובל שרק מניעים אנוכיים מכתיבים את ההתנהגות האנושית, המוסר נדחק הצידה.

אבל החיים קצרים מדי, והדמויות במחזה, כמו גם אנחנו בחיים, חייבים לעצור מדי פעם. להפסיק לרגע את המרוץ. לשכוח לרגע מהמטרה שאנחנו נלחמים כל כך להשגתה. לוותר וליהנות מהדרך. לפני שאנחנו שוכחים את עצמנו לדעת.