תחת גשם שוטף, על הגג, מול אקווריום – צרכנו מעט תרבות וזה היה נפלא

המטריות נהרסו לחלוטין ברגע שיצאנו מהמעלית אתמול בערב ברחבת גג גן העיר מול מרכז ענב. בום טראח, רעמים וברקים, רוחות חזקות וגשמים. זו היתה קבלת הפנים שלנו בתחילת השבוע השני של ערבי ההופעות בשיטת האקווריום מול מרכז התרבות ליד העירייה. קונצפט חכם. פשוט עד כאב: האמן מאחוריי הזכוכית, אנחנו, הקהל, בחוץ. בין מחיצות. צריכת תרבות בימי קורונה היא משימה קשה, סבוכה, אך אפשרית. נקרא לזה "יציאה אתגרית".

התקופה הזו ממילא מאופיינת בנוהג להסתופף בתוך מחילות. מזג אוויר סוער משמש כאישור נוסף לאינסטינקט הבסיסי להישאר ספונים בבית, מול נטפליקס. אבל באופן מפתיע הרעב למעט קולטורה הוביל חבורה עקשנית ונחושה ואני ביניהם להתמקם בחלל הפתוח בכניסה למרכז ענב, מתחת לגגון מינימלי. הפתיחה היתה סוערת, מאוד: Had Brakes בהובלת אוהד בר פתחו בשורת המנוני אינדי-בריט פופ מלודיים שכאילו נועדו למזג האוויר הזה.

ההופעות, אמש. צילום: שלומי יוסף

הדיסוננס הראשון שקפץ לעין בגלל המחיצות (הנחוצות) הוא ההבדלים בין גרדרובת הביגוד של האמנים לבין אלה של הצופים. אוהד ניצב שם מולנו בשורטס וטי-שירט, בעוד כולנו נאלצנו להסתיר כמעט כל סנטימטר אפשרי של עור – כולל המסיכה על הפנים. ולמרות זאת, אופיו של הקהל – לרוב חברים ובני משפחה של האמנים – אפשר קשר אינטימי, אפילו עמוק בין מי שבתוך האקווריום לבין אלה שמתחממים בחוץ. המחיצות נסדקו אף יותר כשהצוות המארגן הוציא לקהל במחווה יפה קנקנים של תה חם. זה היה ממש במקום ומכאן אשמח שוב לומר להם תודה!

האופי החברי נמשך בהופעת להקת המחול של ליאור תבורי, שהציגו יצירה חדשה שנמצאת עדיין בחיתוליה (או בתחתוניה כפי שגילינו מעט מאוחר יותר, בשלב שרוב חבריה הפשילו מכנסיים). ליצירה קראו 'מארס' והרקדנים היו מוצלחים וגמישים ועם מעט הידע שיש לי על מחול מודרני, ניחשתי (ואולי אני טועה) שהיא מתמקדת בענייני עופות בכלל ופלומות אווז בפרט. כך או אחרת זו היתה הופעה מאוד מרשימה שמעט גרמה לי להצטער שמעולם לא הפכתי לרקדן.

מתוך 'מארס' של ליאור תבורי. צילום: ספי קרופסקי

כשהופעת המחול החלה פסקו הגשמים והרוחות ומזג האוויר אפשר להוריד את הקפוצ'ון במעיל. משהו גם אולי השתחרר, בטוח אצלי – ואולי גם בקרב שאר הנוכחים על הגג. בשלב מסוים הגעתי למסקנה שהאינטימיות המוזרה הזו קשורה להרבה מעבר לאופי החברי-משפחתי של הקהל. היא תוצאה ישירה של התקופה והזמנים: צד אחד שכל כך רצה להופיע + צד שני שכל כך רצה לצרוך תרבות + כמות אנשים מוגבלת מכורך הנסיבות = קשר בלתי אמצעי בין כולם. יש בזה קסם שספק אם מישהו היה חווה בימי שגרה.

את הערב חתמה עומר מושקוביץ המעולה והשנונה. לפני ששרה שיר אחד ביקשה לבצע תיאום ציפיות עם הקהל: "זו רק חזרה, כן?", הבהירה, "עכשיו כשהנמכנו ציפיות אפשר רק להרים". ובאמת מאותו הרגע רק הרמנו: זזנו ושרנו ובעיקר לא הצטרפנו לעדר שנותר ספון בביתו, למשל. כמו אדם שלומד שוב ללכת האמנים והקהל ביקשו לתרגל שוב התנהגות שמזמן לא תרגלו. זה מלחיץ ומרגש ומסעיר, ומן הסתם מלווה בנפילות פה ושם. מה גם שכל זה מלווה בתפאורה של גשמים, ברקים ורעמים שהחלו שוב לקראת סוף הערב. "ניצחנו את המערכת", הפטירה מושקוביץ בשלב מסוים לקהל. צדקה.

ההופעות ('חזרות') במרכז ענב הן יוזמה של בית פרסקו למחול ותרבות, מרכז ענב ועיריית תל אביב, וימשכו לאורך סוף השבוע 

לפרטים נוספים