הזמן קובע

נמצא כי שעת החשיפה לאירוע הטראומטי במהלך המחזור היומי (יום או לילה) משפיעה על התגובות ההתנהגותיות ועל שכיחות התפתחות תסמונת דמויית פוסט טראומה בחולדות. בסדרת ניסויים שביצע שלומי כהן, דוקטורנט מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, בהדרכתה של פרופ' חגית כהן, ראש יחידת המחקר לחקר טראומה וחרדה בפקולטה למדעי הבריאות, נמצא כי חולדות שנחשפו לאירוע טראומטי בשעות הערות המוקדמות שלהן (שלב פעילות, תחילת החשכה), הגיבו באופן הסתגלותי והראו פחות תסמינים חרדתיים דמויי פוסט טראומה בהשוואה לחולדות שנחשפו לאירוע טראומטי בשלבי השינה הראשוניים שלהן (אצל חולדות זה בשעות היום, באור). החולדות פעילות בלילה, כלומר, שעות הפעילות והערות שלהן הפוכות לאלו של האדם:  שעות הפעילות (ערות) של החולדות הן בשלב החשכה, ושעות השינה שלהן הן בשעות היום, שעות האור. התגובה הפיזיולוגית לאירועי דחק מתאפיינת בהפרשת הורמונים דוגמת קורטיקוסטרואידים (קורטיזול באדם וקורטיקוסטרון במכרסמים), המאפשרים לאורגניזם להתכונן, להגיב ולהתמודד עם נסיבות הדחק.

הפרשה תקינה של קורטיקוסטרון בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי, הפרופורציונית לעוצמת הדחק, מאפשרת תגובה תקינה ומהווה את אחד המנגנונים החשובים להישרדותו של הפרט (Fight or Flight Responses). הפרשה משובשת של הורמון זה בעקבות חשיפה לטראומה מעכבת החלמה ואף מעלה את הסיכון להתפתחות הפרעות חרדה, דיכאון ופוסט טראומה. ידוע כי הפרשת קורטיקוסטרון משתנה במחזוריות יומית, כאשר בשלב ההתעוררות (אצל אדם עם תחילת שלב האור, אצל חולדה עם תחילת החשכה) רמת הקורטיקוסטרון עולה ובשעות הערב, לקראת השינה ובתחילתה, רמתו יורדת (אצל אדם עם תחילת שלב החושך, אצל חולדה עם תחילת שעות האור). מאחר שרמות קורטיקוסטרון משפיעות על התגובה לאירוע הטראומטי, נבחנו במחקר זה התגובות ההתנהגותיות לחשיפה לטראומה בשעות הבוקר (כאשר רמות קורטיקוסטרון גבוהות) בהשוואה לחשיפה לטראומה בשעות הלילה (כאשר רמות קורטיקוסטרון נמוכות).

במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת Neuropsychopharmacology  הראו החוקרים כי הזמן ביממה שבו נחשפו החולדות לטראומה השפיע על התגובות ההתנהגותיות שנמדדו שבעה ימים לאחר החשיפה: חולדות שנחשפו לטראומה בתחילת שלב השינה, גילו שכיחות גבוהה יותר של התנהגות חרדתית דמויית התסמונת הפוסט טראומטית. לעומת זאת חולדות שנחשפו בתחילת שלב הפעילות, הראו תגובות של חוסן ועמידות.

להפתעת החוקרים, אף שרמת ההורמון הבסיסית גבוהה יותר בשעות הבוקר בהשוואה לשעות הערב, במדידת רמות ההורמון בתגובה לטראומה לא נמצא כל הבדל בעוצמת התגובה (שיא ההפרשה). לעומת זאת, נמצא שקצב הדעיכה של רמת ההורמון אטית יותר בשעות הבוקר המוקדמות בהשוואה לשעות הערב. כלומר, בתגובה לחשיפה לטראומה בשעות הבוקר, רמת הקורטיקוסטרון תישאר גבוהה לזמן רב יותר בהשוואה לחשיפה בשעות הערב.

דיכאון ופוסט טראומה

החוקרים מצאו שרמת הביטוי של חלבון המכונה בשם "נוירופפטיד Y" משתנה באזור ההיפותלמוס במחזוריות יומית בדומה לשינויים המחזוריים של ההורמון קורטיקוסטרון. נוירופפטיד Y הוא פפטיד קצר (36 חומצות אמינו), המופרש בהיפותלמוס ופועל כנוירוטרנסמיטר במערכת העצבים המרכזית. פפטיד זה ידוע כקשור לתחושות של רעב ושובע –  עלייה ברמתו קשורה לתחושת רעב.

המחזוריות היומית של נוירופפטיד Y, שרמתו הבסיסית (באדם ובמכרסמים) גבוהה יותר בשעות הפעילות המוקדמות (באדם עם תחילת שלב האור, אצל חולדה עם תחילת שלך החשכה), לפני ההתעוררות (ועל כן מתעוררים רעבים) בהשוואה לשעות הערב, נמצאה כקשורה ומשפיעה על רמות הקורטיקוסטרון, שיחד משפיעות על מכלול התגובות ארוכות הטווח לחשיפה לטראומה. החוקרים מצאו כי רמות ביטוי גבוהות של נוירופפטיד Y קשורות לתגובות עמידות וחוסן (בבוקר) ורמות נמוכות שלו קשורות למועדוּת להפרעות חרדה, דיכאון ופוסט טראומה.

בניסויים שנערכו בחולדות, שיבוש המחזור היומי של נוירופפטיד Y על ידי הזרקת חסם ספציפי להיפותלמוס בשעות הערות הראשונות ביטל את ההשפעה ההסתגלותית לטראומה והעלה את הפגיעות ואת שכיחות התגובות דמויות הפוסט טראומה. לעומת זאת, הזרקת החלבון עצמו להיפותלמוס בשעות הערב גרמה לתגובות הסתגלותיות ולהגברת תגובות החוסן. תוצאות אלו מצביעות כי המחזוריות היומית ברמות הביטוי של קורטיקוסטרון  ושל נוירופפטיד Y, וכן יחסי הגומלין ההדדיים ביניהם, משפיעים על התגובה לחשיפה לאירוע טראומטי. בשעות הבוקר, בשיא הפרשתם, התגובה לחשיפה לטראומה תהיה הסתגלותית ומלווה בסיכון נמוך להתפתחות פוסט טראומה, ואילו בשעות הערב, כשרמתם נמוכה, התגובה לחשיפה תהיה מלווה בסיכון גבוה יותר לפתולוגיה נפשית.

החוקרים סבורים כי לזמן ביממה שבו מתרחשת הטראומה השפעה משמעותית על מכלול התגובות הנפשיות ארוכות הטווח. לממצאים אלו חשיבות רבה הן בהבנת המנגנון הפיזיולוגי־מולקולרי המעורב בתגובה לחשיפה לטראומה, היכול לעזור במציאת טיפול חדשני למחלה, והן בהגדרת מועד החשיפה כגורם סיכון לפגיעות בעקבות אירוע טראומטי.

בימים שבהם הרפואה שואפת להגיע לטיפול שיותאם לא רק לריפוי מחלה מסוימת אלא גם למניעה, לחיזוי תגובה ולאבחון מוקדם, הבנת גורמי הסיכון והמנגנון הביולוגי של התגובה או של המחלה, חשובים. הבנת גורמי הסיכון להתפתחות התסמונת הפוסט טראומטית יאפשרו בעתיד מתן טיפול ייחודי מקדים ומונע  להשגת יעילות רפואית מרבית ולהקטנת תחלואה ממושכת.