החדש של ג'יימס בלייק: אלבום מגובש שעושה את העבודה

דבר אחד בטוח, הדיכאון התגבר. זאת אמנם לא חרפה של דיכאון, עם תסמיני קליניות וטינופת שמשתלטת על הכל, אבל "The Colour in Anything", האלבום החדש של ג'יימס בלייק, הוא ללא ספק אלבום מדכא. במובן הזה, בלייק נשאר נאמן למי שהיה באלבום הבכורה (“James Blake”) ובאלבום השני ("Overgrown"), ולכאורה אין לו משהו אחר להציע. זה אותו העצב שהונדס פעם נוספת לשירים מינימליסטיים, אסתטיים ולא לגמרי קונבנציונליים. ב־17 הקטעים שבחר לדחוס לאלבום, ברור מאוד שלבחור האנגלי הצעיר הזה יש הטנור הכי ממסטל שנשמע, אולי אי פעם. אם מוסיפים לזה את האינסטינקטים החדים שלו כמפיק ואת היצר ההרפתקני שכל הזמן מוסיף לגדול – התוצר אמור להיות מושלם.

אבל 75 דקות של בלייק לא מתאימות לכל אחד. אחרי השיר התשיעי זה כבר מתחיל להיות עוד מאותו הדבר, גם אם שהרצועה העשירית ואלו שבאות אחריה לא נופלות בדבר מאלו שקדמו לה. ולמרות זאת, הדבר היחיד שמבדיל את "The Colour in Anything" מאלבומים ארוכים מדי שיצאו לאחרונה, כמו "The Life of Pablo" של קניה ווסט ו"Views from the 6" של דרייק, זאת העובדה שאלבומו של בלייק הוא אלבום מגובש, מתחילתו עד סופו. קונספטואלית הוא נשען על רצף תודעתי, מלא אנקדוטות מעורפלות ושקופות שבאו מאיזשהם חלומות בהקיץ ומחיי היומיום של בלייק ("Love Me in Whatever Way" הוא דוגמה טובה לשילוב הזה). המשמעות היא שאין כאן נרטיב (כמו שקיבלנו לאחרונה ב”Lemonade” של ביונסה שבו בלייק משתתף), אלא רצף של מצבי רוח שמתפרשים לכל האורך ומשתנים בניואנסים.

אם מצליחים להתגבר על האורך ועל היעדר הסיפור, מקבלים את אחד האלבומים היפים ביותר שיצאו השנה. בלייק הוא מוזיקאי מתוחכם מספיק בשביל לאפשר לבעיות לצוף, להשתלט עליהן ולהפוך אותן לחלק מהשלם. המניפולציות הרגשיות שהוא מפעיל – הכמיהה, היבבות, הראוותנות הפואטית, הקומוניקטיביות הלקויה – מבודדות אותו מאחרים והופכות אותו ליוצר שאולי בעתיד גם יהפוך לאגדי, וזה לא עניין של מה בכך. הוא רק בן 27. מה אתם עשיתם בגילו?

השורה התחתונה: גם המניפולציות הרגשיות עושות את העבודה.