החדש של הדג נחש מוכיח שהשלם יכול להיות קטן מסך חלקיו

ב"שותפים בעם" יש שני שירים סוחפים. הם שונים דרסטית זה מזה וכל אחד מהם כמעט מושלם בפני עצמו. הראשון הוא "עד הסוף" עם יהודית רביץ, השני – "לא מה שיפיל אותי" עם הראפר פלד (העומד להוציא אלבום סולו שני בקרוב) על המיקרופון. בשני המקרים יש חשק שהשיר יהיה פרומו לאלבום שלם: פלד – שבדרך כלל עושה ראפ מרושל במכוון על ביטים מסונתזים וכבדים – מביא את ההיפ הופ של הדג נחש למקום שאליו הם עד עתה סירבו להביא אותו – למאה ה־21.

מובן שגם פלד, המודע לחשיבות המעמד, הוא ראפר צעיר שמקבל סיבוב על ההגה של להקה שהיא פחות או יותר קונצנזוס לאומי – מתאמץ ומביא את הטוב ביותר שבו, והתוצאה היא שיר מהיר וכיפי עם סימפול חצוצרות רפטטיבי באווירת האלבומים הראשונים של קניה ווסט. נקודת האמצע שבה נפגשים נציגי שני דורות בהיפ הופ הישראלי היא מקום מצוין.

עם זאת אין סיכוי ממשי שהדג נחש יקליטו אי פעם אלבום שלם עם פלד, ואם יש בישראל מישהי שכן בכבוד שלהם להיות להקת הליווי שלה – הרי זו יהודית רביץ. "עד הסוף" הנהדר מוכיח שיש להם עוד המון מה לעשות איתה. הנגנים המעולים של הדג נחש מספקים חטיבת קצב סוחפת, ורביץ הופכת פתאום לדיוות דיסקו אמיתית. היא לא נשמעה חיונית כל כך כבר שנים.

החדשות הרעות הן ששני השירים האלו הם פרומואים לאלבומים שלא יהיו ונמצאים באלבום שלם של שיתופי פעולה מפוספסים וחיוורים ברובם. בכל שיר מישהו אחר תופס את המיקרופון (שאנן סטריט שותק במשך רוב האלבום ונמצא כאן בעיקר על תקן כותב טקסטים). באלבום בעל קונספט עבודה כזה אפשר היה לחשוש דווקא מאקלקטיות מייגעת, אבל הבעיה היא דווקא בחלביות היתר של רוב השירים.

בחלק מהמקרים שיתופי הפעולה מייגעים כצפוי (מישהו באמת רצה לשמוע פה את אברהם טל? למה לעזאזל עדיין מרשים לגבע אלון לשיר?), אבל באחרים הסכום דווקא נמוך מסך חלקיו. "רעדה האדמה" עם אהוד בנאי יוצא סתמי במפתיע, "עף איתך" עם אלרן דקל (פאנקנשטיין) משום מה לא פאנקי כלל, "ליגל אייז" עם אינפקטד משרום נחמד באוזן אבל הוא המנון לגליזציה כל כך ילדותי ובנאלי שלא ברור איך אנשים אינטליגנטיים אפשרו לו לראות אור יום.

שירים אחרים לגמרי ראויים לשמיעה – יש פה קטעים טובים עם יוסי מזרחי ושי צברי, והשילוב של הדג נחש עם מרינה מקסימיליאן מוליד שיר שנשמע כמו קטע אבוד של טיפקס בתקופת "נשיקה לדוד". ובכל זאת, "שותפים בעם" הוא צומת דרכים זניח בקריירות של כמעט כל המעורבים בדבר.

השורה התחתונה: שתי פנינים נוצצות בתוך אלבום בינוני מינוס