יאסו: הישראלים ששוברים צלחות ואובססיביים לתרבות היוונית

התרבות היוונית, ובעיקר המוזיקה, תמיד קיבלה במה בישראל. אבל בשנים האחרונות נראה שהאוכל, הזמרים והשפה היווניים נמצאים בכל מקום כאן. איך התפתחה האובססיה שלנו לכל מה שיווני

למה רק 12? גרקו (צילום: אנטולי מיכאלו)
למה רק 12? גרקו (צילום: אנטולי מיכאלו)
28 ביוני 2018

ערב יום שלישי ובין מגדלי המשרדים של רמת החייל, אנתיטזה מוחלטת למבנים הלבנים הנמוכים של איי יוון, עובר רחש של פריטת בוזוקי. במקום המזוהה בדרך כלל עם תעשיית הייטק ואנשי עסקים מעונבים נשברות כעת צלחות כמיטב המסורת של מדינת החוף הים תיכונית ויעקב סמארי שר לצד הלהקה היוונית שלו רפרטואר עשיר של שירים ביוונית, מוכרים יותר ופחות. לצדו קפיטן אליקו (בכלל ממוצא טורקי) רוקד את הסירטאקי המסורתי.

"גדולי האוהבים הם כאלה שלא יודעים מילה ביוונית, מכירים את השירים בעל פה אבל לא מבינים מילה", מנסה סמרי להסביר את קסמו של האירוע. בעבר ערב כזה של תרבות יוונית התקיים לרוב בצדדים הפחות מוארים של תל אביב, במועדונים אפופי עשן ביפו או בדרום המוזנח (ביוונית, כפי שסמרי מסביר, אלה מכונים "סקילידיקות", כלביות בתרגום חופשי). "תמיד היו גלים, אבל כזה עוד לא היה", אומר סמארי על האהבה העזה של המיינסטרים הישראלי לתרבות ולמוזיקה יווניות, שבכל פעם נראה שתופחת לממדים חדשים.

עוד כתבות מעניינות:
חמש המלצות אלטרנטיביות למטיילים בהודו
החופים הכי יפים שהישראלים לא מכירים
10 פריטים שאתם חייבים בנסיעה לחו"ל

הרומן של יוון עם ישראל התחיל אי שם בשנות ה־60 עם אריס סאן ומועדוני הזמר, ועבר משם לתרבות הקסטות של התחנה המרכזית הישנה. באמצע שנות ה־80 היו אלה יהודה פוליקר ויעקב גלעד שהביאו לקהל הישראלי את הצליל היווני, ובניינטיז כבר זכינו להכיר את גליקריה, שגרירת יוון הבלתי רשמית בישראל. הקלאסיקה הטלוויזיונית "בטברנה עם שמעון פרנס" עשתה את שלה, וגם אינסוף תוכניות הרדיו שהוקדשו למוזיקה הזו והזמרים הישראלים – משלומי סרנגה ועד סטלוס ואורן חן – שהתאהבו בצלילי יוון.

אריס סאן (צילום: יח"צ)
אריס סאן (צילום: יח"צ)

"במוזיקה היוונית יש הרבה שמחה והרבה עצב", מתמצת סטלוס טענה רווחת לגבי הז'אנר, "ופה זה קיבוץ גלויות, הארץ משקפת הרבה עמים והרבה עדות, והיוונית קרובה לכולם – האשכנזי, הפרסי והבוכרי, כל אחד מוצא בה משהו". בתקופה הנוכחית מגיעים לארץ הזמרים היוונים עצמם ללא צורך בתיווך הזמרים המקומיים, מכוכבי פופ יווני דוגמת ניקוס ורטיס ועד לתותחי זמר יווני במשקל כבד כמו יורגוס דאלארס, חריס אלקסיו ויאניס פאריוס. בסוף השבוע האחרון התקיים פסטיבל זמר יווני באילת, מעין יווניאדה. כי אם לתימנים ולרומנים מגיע, אז למה לא ליוונים? הם הרי היו פה כבר מהתחלה, בלוינסקי, בפלורנטין, וגם בשכונת שפירא והתקווה.

"היא צמחה בחצר האחורית ועשתה את כל הדרך לקונצנזוס", מאשר המומחה מספר 1 שמעון פרנס, "היא לא רק במועדונים, או אצל סלוניקאים, או אצל עדות המזרח, אתה יכול למצוא משכילים, ועמך, וצעירים ומבוגרים ודתיים וחילונים שאוהבים אותה. הכל כרוך ביחד: המוזיקה הייתה הדגל הראשון ואחריו הקולינריה והתיירות, שזינקה גם בגלל המשבר הישראלי־טורקי".

יעקב סמארי והלהקה
יעקב סמארי והלהקה

העולם מתחיל ונגמר ביוון

אכן, לא רק המוזיקה היוונית התנחלה בלבבות הישראליים אלא גם חלקים אחרים מהתרבות היוונית. "סוף סוף גילו את העולם האמיתי, סוף סוף כולם הבינו שהעולם מתחיל ונגמר ביוון – כל השאר זה בזבוז זמן", מתרפק המסעדן צביקי עשת, שב־2014 פתח את מסעדת גרקו באזורי חן, אחת מכמה מסעדות יווניות שנפתחו בשנים האחרונות בתל אביב. "יוון מתאימה לכולם. היא מאחדת – וגם המטבח היווני, שנותן את שני העולמות. מוסקה, ספנקופטיה, פסטיצ'ו וטרמה סלטה וצזיקי, ומצד שני הגירוס והשווארמה, הסופלקי והשיפודים. ביחד מתקבל הדבר הכי מצליח, הכי נכון. השפע שבמרכז השולחן".

אוכל יווני בגרקו (צילום: אנטולי מיכאלו)
אוכל יווני בגרקו (צילום: אנטולי מיכאלו)

אחרי שנים של חיבור על רקע מוזיקה, קולינריה ותיירות, מתברר שגם השפה היוונית עצמה אהובה על הישראלים, ויותר ויותר אנשים מבקשים ללמוד אותה. אתי אשקלוני, מורה ותיקה לשפה היוונית ומתורגמנית (המוכרת גם כיד ימינה של הזמרת גליקריה ומי שעזרה לה לצלוח אל תוך הישראליות כאשר תרגמה לה את השירים בעברית לאותיות יווניות), מעידה שבכל שנה מגיעים אליה יותר תלמידים. "בהתחלה תהיתי למה", היא אומרת. "חלק, כמוני, היו ממוצא יווני ורצו לחזור לשורשים, חלק היו אנשים שאוהבים לנסוע ליוון, שרוצים לטייל ולדעת את השפה", היא מרחיבה, אבל הרוב המכריע, לדבריה, "היו האנשים שרצו להבין את המוזיקה היוונית. ואז קלטתי שהשירים יכולים להיות כלי עזר בלימוד היוונית".

אם מכוח יד המקרה או מכוח רצונם של אלי האולימפוס, יצא השנה גם המילון העברי־יווני/יווני־עברי הראשון (הוצאת דביר). מי שאחראית לו היא דספינה ליאוזידו שרמיסטר, שהגיעה לישראל ב־1986, התאהבה וגידלה פה את ארבעת ילדיה. על המילון היא עבדה 13 שנים, והוא הראשון בעולם שמתרגם בין שתי השפות (הבלשן ד"ר רוביק רוזנטל ייעץ לחלק העברי). ליאוזידו שרמיסטר החלה לעבוד על המילון כשתרגמה ספרות ושירה והרגישה צורך בו. "בהתחלה חשבתי שאני אבנה מילון כיס קטן, אבל אני לא יודעת לעשות דברים קטנים", היא צוחקת. "ישבתי עם המילון היווני־יווני, המילון העברי־העברי וכמה דו לשוניים, ובניתי את הכל בכתב יד".

המילון העברי־יווני/יווני־עברי הראשון (הוצאת דביר)
המילון העברי־יווני/יווני־עברי הראשון (הוצאת דביר)

אחרי 11 שנים של הרכבת המילון נדרשו שנתיים נוספות לעבודת ההוצאה לאור. "זאת הייתה עבודה סיזיפית ולא פעם כמעט הרמתי ידיים, אבל היום אני מאושרת", אומרת ליאוזידו שרמיסטר, שמבהירה כי העבודה על המילון "לא הייתה חלום אלא צורך" ושהישראלים לא תמיד מבחינים בין תרבות יוונית בינונית למה שטוב באמת ("כל מה שנשמע קצת יווני אז יאללה").

אשקלוני דווקא מזהה חיבור והבנה עמוקים יותר. "בישראל אנחנו חיים במדחס של זמן", היא אומרת, "רצים, רצים, רצים. ליוונים יש פילוסופיית חיים בריאה יותר, טייק איט איזי, ליהנות מהרגע, אפילו לשיר את המועקה שלך. בשירים התוכן עצוב והמוזיקה שמחה – האמנים אומרים שהם שרים את ההפך ממה שהם מרגישים. התחברנו פה לפילוסופיה היומיומית היוונית".

"אנחנו עם של מהגרים. התקבצנו להקים תרבות חדשה ועדיין קשה לנו לדבר על תרבות ישראלית, המיקסר עובד והחומרים נזרקים. בתרבות יוון – גם במוזיקה וגם במנטליות ובנופים – אנחנו מוצאים שילוב בין מזרח למערב שאנחנו רוצים להגיע אליו", מציין פרנס את מה שלדעתו מהווה את שורש החיבור.

שמעון פרנס (צילום: פטר סלע)
שמעון פרנס (צילום: פטר סלע)

יש לנו עוד מה ללמוד

השילוב הזה בין מזרח למערב שפרנס מדבר עליו מעט פשטני דרך עיניים ישראליות, ולפעמים נראה שהיוונים נתפסים כסוג של "אשכנזים שיודעים לעשות שמח" ואספקטים מסוימים של התרבות שלהם נזרקים הצדה. "הישראלים מפרשים את החביבות של היוונים כפראייריות, וגם ביוון, בקטנה אמנם, יש מקומות שלא רוצים לקבל ישראלים", אומר יעקב סמארי בבואו לדבר על הישראלי שבא להכל כלול ומתעלם מהסביבה אבל חושב שזה ראוי לחטוף בטברנה יוונית את המיקרופון.

"אני חושבת שישראלים מעטים מאוד נחשפו לתרבות הגבוהה של יוון, שהיא מאוד פעילה וקיימת וחשובה", אומרת העיתונאית אבירמה גולן, שלה היכרות עמוקה ורבת שנים עם המדינה, "אני עדיין מתעצבנת כשישראלים מגיעים ליוון ומסתכלים על המקומיים מלמעלה, בלי להכיר את התרבות, את העומק והתחכום. יש רדוקציה נורא מכוערת, נורא פרובינציאלית. הישראלים מסתכלים מלמעלה למטה כי הם מקבלים הכל כלול ושירות נפלא כתיירים, והם הולכים לטברנה וחושבים שזה מתחיל ונגמר שם. לא מכירים את התודעה הפוליטית העמוקה של העם הזה".

פרנס לא מסכים עם הגישה האליטיסטית, ובכל זאת מסכים שאנחנו "עושים רדוקציה לכל דבר וזה ככה במוזיקה ובתרבות יוון, גם את זה אנחנו מצליחים להוזיל. אבל המגמה הפוכה, יש כאן משהו שהייתה לו תדמית נחותה – מוזיקה נחותה וקהל נחות במרכאות – ובעשור האחרון התרבות הולכת ומשתדרגת ומגיעה לקהלים רחבים יותר. אתה רואה אמנים ברמה שמופיעים עם הפילהרמונית, זה זילות? זו לא זילות. מביאים את מיטב האמנים היוונים, שרוצים להופיע כאן כי הם יודעים שהקהל חם ואוהב, וחוץ מזה התיירות ליוון נפתחת לתרבות יוון האמיתית ולא רק לזאת של הדילים".

טברנה יוונית בגרקו (צילום: אנטולי מיכאלו)
טברנה יוונית בגרקו (צילום: אנטולי מיכאלו)

גולן מסכמת ומבהירה שלדעתה "ההחמצה הישראלית הגדולה ביחס ליוון היא שאנחנו לא מבינים את ההיצע התרבותי שיוון מציעה. לא רק אוזו וריקודים, אלא השילוב המקסים והחכם ביותר בין מזרח למערב, בין הים להר, ובין העומק והרצינות והכובד ההיסטורי לבין שמחת החיים ואהבת החיים. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד מהם".