הקווין של מקווין

תערוכת האופנה הגדולה ביותר של החורף היא זו שמקדיש בית סאמרסט הלונדוני לאחת מעורכות האופנה החשובות בתולדות תקשורת האופנה הבריטית והעולמית בכלל – איזבלה בלאו המנוחה. דרך יותר מ־100 תלבושות מהאוסף הפרטי שצברה (שנרכש בשלמותו לאחר מותה על ידי חברתה דפני גינס למטרות שימור) משורטט סיפור חייה של מי שהייתה אחת הפטרוניות הגדולות של תעשיית האופנה הלונדונית בסוף המאה שעברה, האישה שגילתה וקידמה את כישרונותיהם של אלכסנדר מקווין ז"ל, פיליפ טרייסי, חוסיין שאליין, הדוגמנית סופי דאל ורבים אחרים, וגם ישפוך אור על אישיותה הצבעונית יוצאת הדופן, שהביאה הרבה אור, הומור וחום אנושי לתעשיית האופנה הקשוחה והאליטיסטית.

הומור בתעשייה קפוצת תחת. בלאו בהשקה לקולקציית קפסולה שיצרה לרשת מאק

חמש עובדות על איזבלה בלאו:

1. בלאו, המכונה בשם החיבה איזי על ידי כל מכריה ומוקיריה, החלה את קריירת האופנה שלה בתחילת שנות ה־80 עת עברה לניו יורק ונשכרה לעבוד כאחת האסיסטנטיות של עורכת "ווג" האמריקני, אנה וינטור. גם אשת הקרח של התעשייה הבינלאומית לא יכלה לעמוד בקסמיה של איזי וכשהיא מעלה זיכרונות מאותה התקופה היא נוהגת לספר בחיוך על העוזרת הבריטית האקסצנטרית שהייתה מגיעה בתלבושות מופרעות משל הייתה תוכי צבעוני למשרדי המגזין חמורי הסבר והדרך שבה הייתה בוחרת לנקות את שולחנה בסוף יום העבודה: כשהיא משתמשת בתרסיס של תרכובת שרקחה בעצמה ממי פרייה ומבושם מספר 5 של שאנל.

סליחה, הצפארי זה כאן? בלאו המנוחה בעוד יום במשרד

2. בשנת 1986 שבה בלאו ללונדון והחלה לעבוד עבור מגזיני האופנה של ה"סאנדיי טיימס" ו"טאטלר", כאשר עבור האחרון הפכה לעורכת הראשית כעשור מאוחר יותר. באותה תקופה היא יצרה הפקות אופנה פרובוקטיביות, עשירות בצבע ואינפורמציה שגישרו בין עולם האופנה והאמנות, כשהיא נעזרת בשירותיהם של שורת צלמים אייקוניים כדוגמת סטיבן מייזל, דיוויד לה שאפל ושון אליס. דרך אותן הפקות, שהביאו את לונדון למעמד בירת היצירתיות והאוונגארד, היא תמכה בעבודתם של שלל המעצבים הצעירים שגילתה בתצוגות ובתערוכות הבוגרים של בתי הספר הגבוהים לעיצוב של העיר, שאותן נהגה לפקוד באופן קבוע עם סקרנות ופתיחות תמידית לחדש.

3. אחד מאותם בוגרים שהפכו בזכות עידודה לאגדה הוא מעצב הכובעים פיליפ טרייסי, שהגיע למשרדי "טאטלר" עם יצירותיו בעיצומם של לימודיו ברויאל קולג' בשנת 1989. בלאו התלהבה מדמיונו הפרוע, הזמינה ממנו כובע לחתונתה עם האדריכל דאטמר בלאו ולאחר סיום לימודיו העניקה לו את מרחב הסטודיו הראשון שלו במרתף דירתה. משם הפכה איזי לפרזנטורית הגדולה ביותר של עבודתו, שכשהיא חובשת את אחד מכובעיו בכל הופעה פומבית. בראיון שהעניקה באותן השנים היא ייחסה לכובעים יכולת הגנה שמרחיקה ממנה אנשי תעשייה צבועים שלא יכלו לעמוד בפני האקסטרווגנטיות שלה: "בזכות האפקט המרתיע שלהם רק אנשים שאני יקרה להם באמת ניגשים לנשק אותי לשלום".

הרתעה בסטייל. איזבלה בלאו

4. את הכישרון המשמעותי ביותר שעליו פרשה את חסותה היא גילתה בתצוגת אופנה של בוגרי המחלקה לתואר שני בסנטרל סיינט מרטינס, שאליה הגיעה באיחור וצפתה בה תוך ישיבה על הרצפה. בסופה של התצוגה היא ניגשה לסטודנט אלכסנדר מקווין והציעה לו לרכוש את קולקציית הגמר שלו במלואה בעבור 5,000 ליש"ט שאותם היא שילמה לו בתשלומים חודשיים בשטרות של 100. מאז, דרכיהם של השניים לא נפרדו כמעט עד מותה והיא הפכה למוזה הגדולה ביותר שלו, כשהיא מקנה למעצב הצעיר, שהיה בן למשפחה מזרח לונדונית קשת יום, רקע נרחב בהיסטוריית האמנות והלבוש שהפכו במרוצת הימים ליסודות המותג שבנה. לאחר מותה יצר עבורה המעצב קולקציית מחווה לעונת אביב 2008, שעבורה שיתף פעולה עם פיליפ טרייסי, ששנתיים מאוחר יותר התבררה כאחת הקולקציות האחרונות בעיצובו, כשהתאבד בשנת 2010.

אבדה לתעשיית האופנה. מתוך התערוכה בלונדון

5. רבים קושרים בין ההתאבדות של מקווין לזו של איזבלה בלאו, שהקדימה את זו של המעצב בשלוש שנים. שניהם חלקו יחד לא רק אהבה ליופי אלא גם קשר לצד האפל והמורבידי של החיים, אלמנט אישיותי שהועצם אצל בלאו לאחר שלקתה במחלת הסרטן שההתמודדות איתה השרתה עליה דיכאון עמוק. היא ניסתה לשים קץ לחייה באותה שנה במספר דרכים, באחת קפצה מגשר המפלח כביש מהיר במערב לונדון, ניסיון שהביא "רק" לשבירת שתי קרסוליה, דבר שגרם לכך שבחודשיה האחרונים לא יכלה לנעול נעלי עקב, שאותן כה אהבה. בתחילת מאי 2007 היא הצהירה בפני בני משפחתה וחברים ששהו בביתה שהיא הולכת לקניות אך למעשה נעלה את עצמה באמבטיה ושתתה כמות קטלנית של קוטל עשבים. מותה נקבע יום לאחר מכן. בטקס האשכבה ליווה את ארונה כובע של טרייסי במקום סידור הפרחים המסורתי.

Isabella Blow: Fashion Galore, בית סאמרסט, לונדון (2.3-21.11)