לדורי דורין: הקולקציה החדשה של דורין פרנקפורט מוקדשת לאמה

הקולקציה החדשה של דורין פרנקפורט היא מעין מכתב פרידה מאמה שהלכה לעולמה לפני שנה בדיוק. מי הייתה האישה האלגנטית שגדלה עם תל אביב הצעירה ומהי המורשת שהותירה לבתה?

דורין פרנקפורט. צילום: ניר שריג
דורין פרנקפורט. צילום: ניר שריג

דורין פרנקפורט מקמטת את אפה לשמע המילים "אצולה תל אביבית". "יש דבר כזה?", היא שואלת. הדעות חלוקות, כמובן, שכן מדובר במונח פרדוקסלי שטומן בחובו בהכרח זיקה לסוציאליזם אבל גם אליטיזם. ובכל זאת, קשה לסווג את פרנקפורט מחוץ לקליקה התיאורטית הזאת. למעשה הדבר כמעט זועק לשמים כשמדפדפים בספר הסקיצות לקולקציה האחרונה שלה, "נ.ב לעצמי" שעיצבה בעקבות מות אמה, נאוה ביתאלי, לפני שנה בדיוק, במקביל לעבודה על הסניף החדש שחנכה לאחרונה במתחם בזל.

קולקציית סתיו חורף 2018-2019 של דורין פרנקפורט. צילום: אסף עיני
קולקציית סתיו חורף 2018-2019 של דורין פרנקפורט. צילום: אסף עיני

עוד כתבות מעניינות:
"הקפיטליזם הוא זומבי חמדני": ספורה מעצבנת את קהילת המכשפות
אורבן אאוטפיטרס מציגים את התחפושת הכי עלובה שיש
ממחזרת קטלנית 3: עוד מיחזור מוצלח לקייט מידלטון, והפעם זארה

הספר, הגדוש בגזירי בדים בטקסטורות ובצבעים שונים, מלא גם בתצלומים ישנים של תל אביב שיגרמו לכל חובב נוסטלגיה לשמוט את הלסת. "סבא שלי היה מצלם", היא מסבירה, "יש לי 80 שנה של תל אביב מצולמת, החל מאימא שלי בגן הראשון בתל אביב ועד להכרזת המדינה – זה פסיכי".

הדמות שנחשפת מבין הדפים מרשימה: נערה ולאחר מכן אישה אלגנטית ומחויכת, ניצבת מול המצלמה בביטחון – פעם במרפסת, פעם במבואה. "הם גרו בבתים די דלים אז את המשפחה הוא היה מצלם בחדרי המדרגות, איפה שהיה יפה", אומרת פרנקפורט ומוסיפה סיפא ששוב מדגימה בדיוק עד כמה המונח "אצולה תל אביבית" רלוונטי לגביה: "סבא וסבתא שלי גרו בדירה גבוהה ברחוב ביאליק וזריצקי היה מצייר על הגג".

לצד התמונות, חצים ששורבטו על ידי פרנקפורט מדגישים שוב ושוב את העדפתה לצווארוני קשירה. "היו לה תמיד צווארונים מאוד עסוקים", היא מתארת, "היא תמיד הייתה עסוקה בצוואר. היא הייתה גם הולכת לישון עם התכשיטים האלה".

היה לה סגנון נועז?

"כשאני חושבת על הנורם קור של ישראל, כשכולם לבשו כל מיני פסטלים, אימא שלי הייתה משלבת בורדו ושחור וכחול עם כל מיני תכשיטים. היא הייתה נועזת מהמקום שהיא לא שיחקה את המשחק. היא גם לבשה מכנסיים מאוד מוקדם. אפשר לומר שהיא הייתה נועזת למקום".

בקולקציה הנוכחית, הסגנון הזה בא לידי ביטוי בצבעוניות עמוקה ועמומה של שחור ואפור עם גוני בורדו ויין עמוקים, כחול עז, טורקיז וחום – צבעים שברובם נמצאים מחוץ לז'רגון של פרנקפורט. כמו כן, אריגים כמו קרפ, ברוקד וגברדין מהדהדים את הבון טון של עולם החייטות של ראשית המאה הקודמת ואביזרים שנראים כמו חלום מתוק על אותה התקופה עוצבו על ידי קיאן, בתה בת ה־27 של פרנקפורט שנכנסה לעסק המשפחתי בתקופה האחרונה. לצד אלה, סריגים מקבלים נוכחות גבוהה במיוחד בשל חיבתה של נאוה אליהם. אולם לפרנקפורט חשוב להדגיש את הנפרדות של הקולקציה מהפרסונה ומהסגנון האישי של אמה: "לא עשיתי קולקציה נוסטלגית וגם לא תחפושות לאימא שלי, עשיתי בגדים לעתיד".

קולקציית סתיו חורף 2018-2019 של דורין פרנקפורט. צילום: אסף עיני
קולקציית סתיו חורף 2018-2019 של דורין פרנקפורט. צילום: אסף עיני

היית אומרת שעיצבת מחוץ לאזור הנוחות שלך?

"אני בכלל לא מאמינה באזור נוחות, אני לא חושבת שיש כזה דבר. למה, זה נוח לעשות בגדים ולעמוד בביקורת פעמיים בשנה?".

פרנקפורט מודה שהיא מופתעת לשמוע שוב ושוב שאנשים מזהים את מגע ידה בבגדים החדשים שתלויים על הקולבים במפעל שלה בדרום תל אביב. "מתי עוד עשיתי סריגים עם פסים עם חוט לורקס (מטאלי – רפ"ב) בפנים? אני לא יודעת. והנגיעות האלה של לערב את הזוהר. אומרים לי שזה כל כך אני ואני מופתעת. לצערי, אימא שלי לא כאן כדי לחוות דעה ביחס למקום שאליו לקחתי את זה".

אם לשפוט על פי ההיסטוריה, לו הייתה נאוה חיה כיום, סביר להניח שהיא הייתה מרוצה, אם לא הרבה יותר. פרנקפורט מעידה כי הוריה תמיד תמכו בה ובאחיה, ללא כל הסתייגויות או מעצורים. אמה אף עזרה לה לעצב ולשווק פוסטרים ומדבקות לקישוט חדרי בני נוער שבסופו של דבר סייעו במימון לימודי עיצוב האופנה שלה בפריז.

קולקציית סתיו חורף 2018-2019 של דורין פרנקפורט. צילום: אסף עיני
קולקציית סתיו חורף 2018-2019 של דורין פרנקפורט. צילום: אסף עיני

"ההורים שלי עשו דבר אחד מדהים: הם האמינו בנו", היא אומרת. "הם תמיד אמרו שאנחנו הילדים הכי מוכשרים, אנחנו יכולים הכל. למה הם האמינו? אני לא יודעת, אבל זה די עבד לנו. הם לא שפטו. היום כהורה אני יודעת שזה לא כזה פשוט, אבל הגישה שלהם הייתה 'את מאמינה שזה יקרה? אז יאללה זה יקרה'. זה אפשר לי אולי גם להיות סתומה בהרבה דברים, היום כשאני מסתכלת על כל ההחלטה הזאת שלנו להקים מפעל עם מכונות ועם עובדים שחלק מהם עדיין איתנו – כבר 35 שנה.

אני חונכתי בבית על עבודת כפיים, אבל כבר אז מי שהיה מפותח יותר בראייה כלכלית הזהיר אותנו. היום לא הייתי רוצה שהבת שלי תיכנס לזה. לצערי, בכיוון שאנחנו הולכים אליו אנחנו לא מקום שמפתח עבודת כפיים, ואם לא נעצור את הדבר הזה עכשיו ואנשים לא ילמדו קראפט נהפוך למדינת שיווק. לא כולנו יכולים להיות גאוני הייטק".