להתלבש על המצפון
השרפה במפעל הטקסטיל הבנגלדשי מעוררת שוב את שאלת המחיר הכבד שאנחנו מוכנים לשלם על הבגדים שלנו. והשקל, במקרה הזה, הוא לא המדד
השרפה שפרצה מוקדם יותר החודש במפעל טקסטיל בנגלדשי, הרביעית במספר בשרשרת הייצור של המדינה התומכת בתעשיית האופנה המהירה, עוררה מחדש את הנושא הכאוב שרוב צרכני הרשתות מעדיפים להתעלם ממנו – המחיר בפן האנושי של ההלבשה הנמכרת בזול. יותר מ־1,200 בני אדם קיפחו את חייהם בשנה האחרונה כתוצאה ממחדלי בריאות ובטיחות במפעלים במדינות תעשיית האופנה המהירה, ומספר כפול מזה נפצעו. אפשר רק לדמיין כמה מאלה שממשיכים לעבוד באותם מפעלים מדי יום שרויים במצב נפשי קשה עקב שעות העבודה הארוכות בתנאים הירודים, עבודה שכפי שמסגיר תג המחיר הזול אינה מתוגמלת כראוי. אז נכון, כולם אוהבים לקנות בזול והחיים יקרים כמעט בכל מישור אפשרי, כך שסביר להניח שיהיה נוח לחלקנו להתעלם משרשרת הנסיבות שהביאו לכך שהשמלה שעל הקולב שמולנו מתומחרת ב־79 שקלים, שמכסים גם את עלות הבד והמשלוח, וגם את רווחי הרשת. אבל בסופו של יום הבחירה להיות צרכנים אחראים מונחת בפני כל אחד ואחת מאיתנו, והאופציות שמובאות להלן, של חברות שדוגלות בתנאי העסקה וייצור אתיים, מספקות לא רק אלטרנטיבה אלא גם חומר למחשבה.
Everlane
מחיריה של החברה הקנדית נמצאים בטווח האפשרי של מרבית רשתות האופנה המהירות: חולצת טי נמכרת ב־15 דולר, בעוד עבור חולצת משי מכופתרת תדרשו לשלם 60 דולרים. הצורה שבה הם מצליחים "לשבור את השיטה" היא בהתמקדות במספר סגנונות מצומצם, שלא עולה על עיצוב רב עונתי אחד לקטגוריה, במבחר צבעים מצומצם, במכירה אינטרנטית בלבד ומינימום יחסי ציבור ושיווק, שחוסך עלויות הפעלה יקרות. כל סגנון מלווה בפרטי המפעל שבו הוא מיוצר תוך פירוט מספר הפעמים שנציגי החברה ביקרו בו בשנה האחרונה על מנת להבטיח תנאי עבודה הוגנים ואת היסטוריית יחסי העבודה שלו עמם. נוסף על קולקציית ביגוד מינימליסטית אך קולעת תמצאו גם קו אקססוריז שמספק אופציות אבזור מעניינות (כמו תיקי גב) במחירים שפויים לגמרי.
everlane.com (משלוח אפשרי לישראל על ידי שימוש בחברה המתווכת myusa)
Honest by
בשנה שעברה הקים מעצב האופנה ברונו פיטרס, שעבד בעבר כמנהל קריאטיבי בהוגו בוס, את Honest by, פלטפורמת שיווק וחינוך צרכני מהפכנית שבמסגרתה המעצבים המציעים את תכולתם חולקים עם הלקוחות בשקיפות מלאה את פרטי הייצור של הבגד, תוך חישובי העלויות השונות, כולל מכפלת הרווח. בתחילה הוצגו באתר שמשמש כנקודת המכירה הבלעדית של היוזמה בעיקר קולקציות בעיצובו של פיטרס, אך בחודשים העוקבים הצטרפו מספר מעצבים נוספים כמו המותג קאלה (המעוצב בצרפת ומיוצר ברומניה. אין לו קשר לרשת חנויות הייבוא התל אביבית) והמעצב הקנדי־אמריקאני ניקולס אנדרס. דרגות המחיר משתנות והמידע המפורט כל כך (שכולל בין היתר פירוטים נרחבים על הרכבי הבדים ומשקלם) מספק חוויית קנייה ייחודית ומעשירה.
וככה זה נראה – צפו בצילומי הקולקציה מבית Honest by:
אמריקן אפרל
בניגוד להרבה חברות אופנה עם קוד אתי קשוח שפועלות מתחת לראדר, את אמריקן אפרל אין צורך להציג לאף אחד. עוד לפני פריטי הבייסיק שמגיעים בקשת צבעים אדירה, המכנסיים הצמודים בגוונים הבוהקים ותיקי מכון הכושר הכה מזוהים, מוּכרת החברה המבוססת בקליפורניה בעיקר בזכות גישת השיווק המתגרה־יהירה של מנהלה הידוע לשמצה, הקמפיינים הפרובוקטיביים וההתנהגות האפטית המדוברת של צוותי המכירה בחנויותיה ברחבי עולם. מה שקל לשכוח מאחורי הר יחסי הציבור והתדמית הוא שאמריקן אפרל היא הרשת בעלת הפרופיל הגבוה ביותר בעולם שגם דואגת לתנאי העסקה מתחשבים לעובדי המפעלים שלהם, שממוקמים כולם בארצות הברית – עם שכר שעולה על דרישות המינימום, ביטוח בריאות שלם (לא דבר מובן מאליו במערכת הרווחה החולה של אמריקה), ארוחות ונסיעות מסובסדות וסביבת עבודה נעימה. העובדה שהגישה ההוגנת הזו מסתתרת מאחורי כמה מפריטי האופנה ההמוניים המזוהים ביותר של העשור האחרון היא לא פחות ממעוררת תקווה.
ולסנובים האלה יש אינסטגרם, כמובן:
ניו באלאנס
נעלי ספורט, בייחוד מהזן הכבד והמסיבי, הפכו לאחד הפריטים האופנתיים הפרקטיים והנחשקים של השנים האחרונות, אך יחד עם זאת הן מתבלטות כאחד מפריטי ההנעלה הבעייתיים ביותר בהיבט האתי שלהם, כשמרבית החברות הגדולות כמו נייק וריבוק עמדו במרכז כמה משערוריות התעסוקה הגדולות של המזרח. כתגובה לכך החלה חברת ניו באלאנס האמריקאנית, שזוכה לאחרונה גם לעדנה אופנתית כחלק מתחיית הניינטיז, לייצר חלק ניכר מהקולקציות שלה בתחומי ארצות הברית, כשעל המוצרים מוטבע בהדגשה הכיתוב "מיוצר בארצות הברית", שמבטיח שכל חומרי הגלם ומלאכת הייצור נעשו בשטחי המדינה, או "מורכב בארצות הברית", שמשמעותו שחומרי הגלם יובאו ממדינות אחרות (ובתנאי ייצור שאינם ידועים) אך מלאכת הייצור עצמה נעשתה כולה בארצות הברית בתנאים הוגנים ובפיקוח.
ואצלנו בלבנט
דפי העיתון אינם יכולים לדבר, אך עמודי הרשת יכולים להשיב אש מילולית, גם אם כתובה, וכך קורה כמעט בכל כתבת און ליין שסוקרת עבודה של מעצב מקומי שמתפרסמת בסופה דרגת המחיר של הקולקציה. קהל הצרכנים שמשווה את המחירים הללו למחירי הרשתות מקים כמעט ללא יוצא מהכלל בסוף כל ידיעה כזו זעקת שבר מטוקבקת, שמביעה מחאה על המחירים הגבוהים שאותם מבקשים היוצרים המקומיים עבור עיצוביהם. כשהתגובות האלה מצטברות מול העיניים הן מדגישות עד כמה שאלת ההגינות כמעט שאינה עומדת על הפרק. חוסר ההכרה וחוסר הכבוד כלפי תעשייה המקומית הוא מקומם: נוסף על העושר התרבותי והוויזואלי שמעניקים אותם מעצבים לעיר, הם אחראים גם לאספקה של תנאי עבודה הוגנים של מאות עובדים במתפרות ברחבי הארץ, גזרנים ותופרות עצמאיים, המייצרים את הפריטים בעדינות ובתשומת לב פרטנית עבור חלק ניכר מהמעצבים הקטנים, אך גם במקרה של סגנונות הדורשים הקפדה מיוחדת עבור בתי העיצוב המבוססים ביותר בשוק המקומי. ההשקעה בפריטים שלהם מבטיחה לא רק פריט שעוצב מתוך מחשבה על האקלים ותנאי המחייה המקומיים, אלא גם שמירה על תנאי העבודה של האנשים שייצרו אותם.
דוגמה למעצבת כזו הינה דורין פרנקפורט (תירוץ נפלא להמליץ על חשבון האינסטגרם של המותג):