לכבוד המונדיאל: 5 הכדורגלנים הכי לוהטים בהיסטוריה של הכדורגל
כדורגלנים וסטייל בדרך כלל הולכים יחד, אבל יש כאלה שממש הגזימו. ליידיז, נא להצטייד בממחטות לפני הקריאה
בקבוצה של 11 גברים שרצים אחרי כדור יכול להיות משהו משמים, יידע כל מי שנקלע לסביבת מקלט טלוויזיה בזמן המונדיאל. עם זאת, תחת השפעת החומרים הנכונים הירוק של הדשא, הצבעים של המדים והתזוזה שלהם יכולים ליצור חוויה אסתטית מספקת גם עבור מי שלא רוצה לדעת מה זה "קרן". למרבה המזל מחוץ למגרש כבר יש יותר במה להיאחז. כדורגלנים ידועים כטווסים חסרי תקנה וחלקם נראים לא רע בכלל. הבה נחפצן ונדרג.
עוד כתבות מעניינות:
תנועת ההתיישבות: מסתבר שכולן יושבות על אסלות במקומות ציבוריים
הכפכפים החדשים של נייק הם כל הטרנדים שבעולם
Vans X Lazy Oaf: פריטים מושלמים להיפסטרים, צפונים ואימא שלכם
למטה: האיש היחיד שמסוגל להיראות טוב בסוודר גולף וז'קט
ג'ורג' בסט: החתיך של הסיקסטיז
השחקן הצפון־אירי ממנצ'סטר יונייטד לא היה רק אגדה שכבשה 179 גולים, הוא גם היה חתיך והיו לו מכולות של סטייל. למעשה בסט נחשב לאחד משחקני הכדורגל הראשונים שהוערכו לא רק בשל כישרונם אלא גם בזכות סגנון הלבוש המשובח שלהם, וחייו הפרטיים היו מסוקרים באופן קבוע על ידי הצהובונים בבריטניה. כסטייליסט מושבע הוא פתח במהלך שנות ה־70 בוטיקים לאופנה במנצ'סטר ובסביבתה. באותה התקופה לא היה נדיר לראות אותו מצולם בבלייזרים מקטיפה, חגורות מוגזמות, וסטים מעוטרים וכמובן פיאות לחיים בשפע. גם אם היום הוא נראה לכם כמו אוסטין פאוורס, הבחור הזה ידע מה הוא עושה.
דייגו מראדונה: מלך הפורח
כולם מסכימים שמראדונה היה בגדר נס על המגרש, אבל הכתרתו כאייקון של סטייל עדיין עשויה להיות שנויה במחלוקת. ובכל זאת, השחקן הארגנטינאי היה אחד הראשונים שהפכו את מה שלא נחשב "יפה" ליפה. הוא גדל בשכונת עוני בשולי בואנוס איירס והתגלה על ידי צייד כישרונות שראה אותו משחק. במקביל לניהול קריירה מוצלחת כשחקן כוכב בברצלונה ובנאפולי, הוא היה מכור לקוקאין ולאלכוהול במשך יותר משני עשורים, החל משנת 1984, ואף פעם לא היה ידוע כביישן. ייתכן שדווקא העובדה הזאת הפכה אותו לבעל סטייל ייחודי, כזה שמזוהה היום עם תרבות ההיפ הופ ושמשלב מותגי רחוב וספורט עם הרבה בלינג ולעתים אביזר או שניים תמוהים, למשל כובע פידל קסטרו.
זינדין זידאן: חתן של סגל
בכל מה שנוגע ללבוש ובניגוד למראדונה, זיזו הצרפתי לא מצטיין במקוריות או בתעוזה. במקום זאת הוא משקיע באיכות ושם לב לפרטים הקטנים: הז'קט תמיד יותאם בדיוק למידותיו, המכנסיים ייפלו באופן המדויק ביותר על הנעל והנעל עצמה תהיה כל כך איכותית, שסביר להניח שהיא תעלה יותר מהמקדמה שתתבקשו לשים עבור קנייה של דירת שלושה חדרים בלב העיר. תוסיפו לזה גוף חסון ושרירי, פנים נאים ופאסון של מאפיונר איטלקי ותקבלו וואו. עובדה: השיטה הזאת עבדה לזידאן טוב מספיק כדי לזכות אותו במעמד כוכב השער של מגזין "ספורטסטייל" ולהיכלל בדירוג היוקרתי שלפניכם.
אנדראה פירלו: סטייליש אז פאק
רמת הסטייל: נקודת רתיחה, מלטדאון, לבה מתפרצת, ווטאבר. כשזה מגיע לכדורגל ואופנה אין קונצנזוס גדול יותר מפירלו האיטלקי עם רעמת השיער השמשונית. ה"טיימס" הבריטי כינה אותו The Sultan of Suave ("סולטן התחכום") ואף הקדיש פתיחים שלמים של כתבות צבע לתיאור מחלצותיו במהלך ביקורים במסעדות אקסקלוסיביות בברוקלין וכדומה תוך פסיקה חד משמעית: "פירלו מביא סטייל לכל מקום שאליו הוא מגיע". קשה לתאר את הסגנון שלו בקצרה מכיוון שהוא מסוגל לנוע בקלות על פני סוגות שונות ולהיראות חסר מאמץ אבל מדויק באופן מעורר קנאה ומתסכל. חליפות שלושה חלקים, נעליים בלי גרביים, בלייזר משובץ עם חולצת דנים מכופתרת מתחת או אפילו שקית זבל – אם תשימו את זה על פירלו זה ייראה מושלם.
דיוויד בקהאם: יהיר וגנדרן
התבוננות בתמונות של בקהאם מאירועים שונים שבהם הוא אינו לובש מדי כדורגל היא חוויה דיכוטומית: מצד אחד השחקן המפורסם ביותר בעולם כיום יודע מה הוא עושה, ויש לו כל היכולות והכסף להגשים את החזון הסטייליסטי שלו באופן המושלם והאיכותי ביותר (פלוס עזרה מאשתו מעצבת האופנה המוערכת והספייס גירל לשעבר, ויקטוריה בקהאם). מצד שני הבעת הפנים שלו בכל התמונות האלה מצביעה על קורת רוח כל כך גדולה מעצמו, במחוזותינו תעופה עצמית, שכבר לא בא לך לפרגן לו. במצב כזה נבחר להיות האדם הגדול יותר מבקהאם, כי מה כבר יש לנו, ולפרגן לו בכל זאת. עם זאת, הוא עדיין ייכנס אחרון לדירוג, בלי שום קשר לסדר הכרונולוגי שלו. ברור.
