פה פוליטיקה: יודעות ח"ן תל אביביות מכורות להוט קוטור של החייט הדרפורי מוסא עבדיחיא
קוטור מדרפור: המתפרה הקטנה של מוסא עבדיחיא אולי משמשת מקום עלייה לרגל עבור הפאשניסטות יודעות הח"ן של תל אביב, אבל זה ממש לא מעניין את המדינה שמסרבת לבחון את בקשת המקלט שלו, עשור אחרי שברח מרצח העם בדרפור
אחד הסודות השמורים ביותר של הפאשניסטות של תל אביב מסתתר בדרום העיר. המתפרה של מוסא עבדיחיא, 40, הפכה למקום עלייה לרגל למי שלא יכולה לנתק אופנה מפוליטיקה וגם למי שסתם מעריצה קוטור איכותי שנעשה כמו פעם, עם יחס אישי, מדידות מדויקות ובעל מלאכה מקצועי בעל ניסיון שסומכים עליו בעיניים עצומות. העיצובים הייחודיים שלו, החל משמלות גלביה משוחררות, דרך חולצות רקומות ועד חליפות מכנסיים מדויקות, הובילו אינספור מתלבשות מצטיינות למתפרה הקטנה שלו ברחוב צ'לנוב. אחת מהן, אורטל בן דיין, אף נשארה לשנתיים של זוגיות ושיתוף פעולה מקצועי.
אין שום דבר בחדר הקטן והמבולגן שבו עובד עבדיחיא, ושמעליו הוא מתגורר, שמסגיר את היכולות שלו. שתי מכונות תפירה, מכונת רקמה, וילון בד אדום שמאחוריו חדר שירותים והרבה ערמות של בגדים ושקיות. הייתה לו מתפרה כזאת גם בחיים הקודמים שלו בדרפור, עד ליום בשנת 2004 שבה אנשי מליציית הג'ינג'וויד הגיעו לעירו, שנה לאחר תחילת הלחימה בחבל הארץ. "באותו היום שמענו מחוץ לשוק שבו עבדתי קולות פיצוצים", הוא נזכר, "שמנו את הכסף בכיס, מי שהספיק נעל את הדלת – וברחנו. למחרת גיליתי ששברו לי את הדלת וגנבו לי את המכונות והבדים, הכל".
עבדיחיא החליט לעזוב ולחפש עבור אשתו ובנו מקום טוב יותר לחיות בו, אבל עד מהרה התוכנית השתבשה. לאחר שהגיע ללוב עם בן דודו, החליטו השניים לנסוע לאירופה זה אחר זה. "שמענו הרבה סיפורים על אנשים שטבעו בדרך לשם, והוא אמר לי שאם יקרה משהו הוא לא רוצה שנלך שנינו יחד. הוא היה יותר קטן ממני ויצא לדרך ראשון", הוא משחזר. יום אחד, בזמן שחיכה להצטרף לבן דודו, הוא צפה במקרה בתוכנית באל־ג'זירה שבה סופר על מבקשי מקלט שברחו לישראל. "החלפתי את הרעיון שלי", הוא מסביר, "אמרתי לעצמי, יותר טוב מהמסע המסוכן בים".
אחרי המתנה של עשרה חודשים הצליח עבדיחיא לעבור לסיני. לדבריו, באותם ימים של שנת 2008, חטיפה של פליטים באזור תמורת כופר עוד לא הייתה נפוצה והוא הצליח לעבור את המסע המפרך בשלום. כשהגיע ארצה נשלח מיד לכלא סהרונים. "לא ידענו שום דבר על ישראל, אבל קיבלנו שלוש ארוחות ביום", הוא אומר. "אחרי חודשיים שחררו אותי ואמרו לי שלום. התקופה ההיא הייתה הכי קשה שלי כאן. היינו 200 איש בבניין אחד בנווה שאנן. אנשים טובים היו מביאים לנו אוכל, אבל זה אף פעם לא הספיק לכל מי שבפנים".
בתוך זמן קצר הבין עבדיחיא כי לא יהיה כל כך פשוט לדאוג למקלט עבור משפחתו כשהוא לא מצליח אפילו להסדיר את מעמדו. "באתי לתל אביב וקיבלתי ניירות לחצי שנה מהאו"ם. אחרי זה שלחו אותי למשרד הפנים בלוד, מאז אני מקבל ויזה שאני צריך לחדש כל חודשיים. בן הדוד שלי כבר מזמן זכה למעמד מסודר באנגליה עם ניירות. גם אני בהתחלה תכננתי שהמשפחה שלי תצטרף אליי, אבל יצא לי הפוך. אשתי התחתנה עם מישהו אחר ואני התחתנתי עם מכונות התפירה".
החל משנת 2004 החלו ארגונים וגופים מדיניים בעולם, ובהם הקונגרס האמריקאי ומוסד יד ושם, להכיר ברצח העם בדרפור. לנוכח זאת, ומתוקף היותה חתומה על כל ארבע אמנות ז'נבה, ישראל הייתה אמורה לספק הגנה לפליטים הנמלטים מרדיפה. במציאות אנשים כמו עבדיחיא נתקלים בקיר של אטימות מצד מערכת שמסרבת לבחון בקשות למקלט. אם מפריטים את הקיר הזה לעובדות קיום פשוטות של יומיום, המשמעות שלו עבור רבים היא חוסר יכולת להתפרנס בכבוד ולחיות יחד עם משפחותיהם.
הדוחק שנגרם כתוצאה מהמדיניות הזאת הוא שהביא את עבדיחיא לפתוח את המתפרה שלו בשנת 2012 – לאחר ארבע שנים שבהן עבד בניקיון 360 שעות בכל חודש, החילו השלטונות מגבלות חדשות על בעלי הוויזות הארעיות שמנעו מהם לעבוד בפועל. "הלכתי ממקום למקום אבל אף אחד לא רצה לתת לי עבודה, כולם פחדו", הוא אומר, "בסוף החלטתי לחזור למה שתמיד עשיתי".
זמן קצר לאחר שקבע את מקומו ברחוב צ'לנוב החלה אורטל בן דיין לחפש חייט שיבצע תיקונים עבור בגדים לחנות בגדי היד השנייה שפתחה מעבר לפינה. במקרה היא הגיעה לעבדיחיא. "התחלנו לעבוד יחד ולאט לאט נרקמה חברות ואחרי זה גם זוגיות ובסוף גם הגיע שיתוף פעולה יצירתי שלנו על קולקציה של גלביות", אומרת בן דיין. "זה היה קשר יפה שהתפתח בצורה אורגנית לגמרי ועד היום אנחנו בקשר טוב, כמו משפחה".
"דרך אורטל פגשתי הרבה ישראלים וישראליות טובים ובאותה תקופה הרבה אנשים התחילו לבוא אליי", מוסיף עבדיחיא.
https://www.instagram.com/p/BeQ0uujBGcF/
אחת מהן היא השחקנית עומר גולדמן, שהפכה גם היא לחברתו הקרובה של עבדיחיא. "הוא חייט בחסד עליון", היא אומרת. "יש לו מכונת רקמה מטורפת וכשאני שולחת אליו חברות שלי הן תמיד בהלם מזה שהדבר הזה נמצא כאן בתל אביב. הוא לקח את המידות שלי ורשם אותן בעיפרון במחברת שבה יש הפרטים של כל הלקוחות שלו, ובכל פעם שאני רוצה בגד חדש אנחנו יושבים יחד, מסתכלים על תמונות ומתכננים בסבלנות. התוצאה תמיד מדהימה, ודרך המפגשים האלה נוצרה גם החברות שלנו. בכל פעם שהגעתי הוא היה מוציא פירות וקפה והיינו מתחילים לקשקש".
אולם, בסופו של דבר, למרות החברויות והדברים החיוביים לא מתאפשר לעבדיחיא לחיות חיים רגילים, גם עשור לאחר שהגיע לכאן לראשונה. החשש מגירוש רק מוסיף לתחושת חוסר האונים וההשפלה. "עד היום לא קיבלתי תשובה על הבקשה שלי", הוא אומר. "לפחות שהמדינה תיתן תשובה לאנשים – שיבדקו, למי שמגיע שייתנו, למי שלא – לא. עכשיו אומרים לך למדינה שלך או למדינה שלישית. זה המצב הכי קשה שיש: איך אפשר להחליט? בשבילי כלא יותר טוב משתי האופציות האלה".