צנע וניכוס תרבותי: תערוכה חדשה סוקרת את עלייתה ונפילתה של תעשיית האופנה בישראל

באחד מחללי מוזיאון ישראל בירושלים ניצבת שמלת משי לבנה בשילוב רקמה זהובה, שחלקה העליון מדמה עבאיה ערבית מסורתית. פנינה ריבה, שעיצבה אותה בשנת 1936, כינתה אותה "בת ציון". השמלה זכתה בתחרות הבגד הלאומי באותה שנה במסגרת יריד המזרח. כיום, על רקע השיח העדתי העדכני, קצת קשה להתעלם מהדיסוננס המובהק שעולה מהאפליה שממנה סבלו אותם האנשים שלבושם שימש השראה לעיצוב. בחלל אחר מוצגים בגדי המפעל הישראלי אתא ולבוש הצבר לצד שמלות בתפירה עילית בסגנון אירופי – עדות לאידיאולוגיות המתחרות שהתקיימו באזור בכפיפה אחת, לעתים באותו ארון בגדים.

שמלה מקולקציית "בין קודש לחול" של גדעון אוברזון. ציךום: אלי פוזנר

שמלה של משכית בעיצוב פיני לייטרסדורף. צילום: אלי פוזנר

מתוך התערוכה "מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי" במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

הפריטים האלה הם חלק מתערוכה חדשה שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון ישראל בירושלים בשם "מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי". לצד הבגדים מוצגים רישומים, צילומי אופנה וסרטים כחלק מניסיון של האוצרות דייזי רקח־ג'יברה, נגה אליאש־זלמנוביץ ואפרת אסף־שפירא לסקור את תולדות האופנה המקומית, החל מסוף המאה ה־19 ועד היום.

"רציתי לספר על התקופה שבה תל אביב הייתה מקום שאליו מגיעים מכל העולם כדי לקנות אופנה – היום זה נשמע זה הזוי", אומרת יוזמת התערוכה, תמרה יובל ג'ונס, ששימשה עד לאחרונה כראש המחלקה לעיצוב אופנה וצורפות בבצלאל.

"החלום שלי היה לספר את הסיפור, כי אנו חיים בימים שבהם רוב הצעירים וגם המבוגרים רצים אחרי מותגים זרים. גם אני קונה בזארה, זה בייסיק, אבל אנחנו מדברים פה על יצירה, על עשייה – וזה באמת יש וקיים וממשיך להיות".

תמרה יובל ג'ונס

במסגרת הסקירה ההיסטורית, האוצרות דנות בנושאים כגון הניסיון למצוא סגנון לבוש יהודי־ישראלי חדש, הדיכוטומיה שבין החלוצים הספרטניים ובני החברה הסלונית, שהעדיפו לבוש מחויט ומוקפד, ודעיכתה של התעשייה המקומית בעקבות הייצור המוגבר במזרח וכניסתן של רשתות האופנה המהירה לשוק המקומי. לנוכח זאת לעתים נראה שהנרטיב של התערוכה נוטה לסוגה הטרגית. אפילו אוצרות התערוכה הסבירו במהלך הסיור לעיתונאים שמדובר בסיפור עלייתה ונפילתה של תעשיית האופנה בישראל.

אף על פי כן, יובל ג'ונס מתעקשת שהתערוכה סיפקה זריקת מורל עבור מעצבים שביקרו בה. "בערב הפתיחה היו למעלה מאלף איש והייתה אנרגיה מטורפת", היא מספרת, "המעצבים יצאו משם עם גב זקוף, אנשים מאוד מאוד התרגשו". גם אם קשה להבין את ההתרגשות לנוכח סיפורה העצוב של האופנה הישראלית, קשה לומר שיובל ג'ונס לא מבינה לרוחם של מעצבים.

עיצוב של האחיות אנגלנדר. צילום: אלי פוזנר

שרון טל למשכית. צילום: אלי פוזנר

מי שהפכה לימים למעצבת הבית של רוברטו קוואלי הייתה מהראשונים לרכוש את מקצוע האופנה בישראל, לאחר שבשנת 1966 היא סיימה את לימודיה בקורס השני של מרכז האופנה במכון היצוא. היא עדיין זוכרת את תור הזהב של האופנה הישראלית, בשנות ה־60 וה־70, אז היה המכון אחראי על קידום תעשיית האופנה הישראלית. באותן שנים מרכז האופנה יזם שבועות אופנה בישראל וירידי אופנה ישראלית בחו"ל, ואף הפיץ חוברות טרנדים ותחזיות בקרב יצרנים.

צילום למלווה העצמאות (Israeli Bonds) בראשית שנות השישים. צילום: גברא מנדיל

צילום: פיטר הרצוג

"היום בשבועות אופנה ישראליים מגיעים עשרה קניינים מהעולם ואנשים מתעלפים", אומרת יובל ג'ונס, "אבל יש לי קטעי עיתונות משנות ה־60 ואני גם זוכרת שהיו מגיעים לכאן 400 ו־500 קניינים והחנויות הכי גדולות באירופה היו רוכשות אופנה ישראלית".

יש כזה דבר בכלל, אופנה ישראלית?

"האם את אומרת אופנה איטלקית או אופנה אמריקאית? הפכנו לעולם גלובלי, אבל אנשים עובדים פה. למה כל כך בקלות אומרים פסטיבל סרטים ישראלי אבל באופנה מתחילים להגיד שזה אוניברסלי, מה ההבדל? האנשים שפועלים פה מושפעים ממה שקורה פה. לא עושים פה בגדים חורפיים מאוד כי אנחנו תלויים במזג האוויר. בזמנו היו אומרים אופנה ישראלית על בגדים עם רקמות תימניות, רקמות משכית, מעילי מדבר.

באמת יש סימנים של מעצבים שמושפעים מהמקום הפיזי והרוחני, האנשים שהיו פה. אבל יש אנשים שעושים ביפן אופנה קוסמופוליטית, הם מעצבים יפנים. בתערוכה נגענו בישראלי ובקוסמופוליטי שבאופנה הישראלית. מה שעשינו בתערוכה מעלה את המודעות לפוטנציאל הכלכלי העצום בשוק הזה. אם פעם זה יכול היה לקרות, זה יכול לקרות שוב גם היום".

כרזת פסומת לאתא, אוסף גיל פינטו, צילום: אלי פוזנר

הדפס אבן צילומי על נייר מאוסף מוזיאון ישראל

פיני לייטרסדורף ל"משכית". צילום: אלי פוזנר

בגדים של אתא, מתוך האוסף של גיל פינטו. צילום: אלי פוזנר

עמיר מרק, נולד ב-1990