יום האישה או יום הרכישה?
סיביל גולדפיינר, בעלת רשת האופנה קום איל פו, טוענת שביום האישה כולנו נבלעות בתהום הסייל הגדולה, ושבהינף של גיהוץ כרטיס האשראי אנחנו שוכחות איך הכל התחיל. אז איך בכל זאת אפשר לחזור למקורות של היום החשוב הזה?
אפתח בגילוי נאות- יום האישה הוא גם יום ההולדת שלי. ממש יום ההולדת שלי, נולדתי בשמיני למרץ. כמה היללו את אמא שלי לאורך השנים- ״איך היא עשתה את זה? הביאה אותך לעולם בדיוק ביום הנכון!״ מעבר לצירוף המקרים המשעשע לא באמת נולדתי עם תודעה פמיניסטית. גיליתי אותה רק בשנות השלושים לחיי. יום הולדת שני? כנראה.
יום האישה הרשמי הראשון הוכרז ב־28 בפברואר 1909 בארצות הברית על ידי המפלגה הסוציאליסטית האמריקאית. לאחר מכן נשים מכל העולם (100 נציגות מ־17 מדינות שונות) החליטו לפתח את הרעיון במטרה לקדם שיווין זכויות לנשים, ובראשן זכות הצבעה. הרעיון היה פופולרי למדי ותפס תאוצה מדהימה – כעבור שנה בלבד ציון יום האישה על ידי יותר ממיליון אנשים בגרמניה, דנמרק, אוסטריה ושוויץ. החגיגות התנהלו במתכונת של הפגנות נחרצות למען זכות הצבעה לנשים והזכות להחזיק במשרות ציבוריות. אפליה מגדרית בשוק העבודה הייתה בראש מעייניהן של המפגינות והמפגינים.
בעשורים האחרונים כל יום הולדת (שלי ושל שאר הנשים בעולם) אני משוטטת ברחוב, פותחת את תיבת המייל, מדפדפת בעיתונים ורואה מסביבי רק חגיגות מסוג אחד. הנחות מפתות, מבצעים משגעים והכל- הכל בשבילנו הנשים ביום נפלא זה! ומה, ככה סתם פתאום בתום עונת הסיילים? לא, אלו הן חגיגות יום האישה בסגנון המאה עשרים ואחת. הסולידריות הוחלפה בבושם, התקווה לשינוי במסקרה ושיווין הזכויות בענק יהלומים. פה ושם, אולי יזמינו אותך לסדנא להעצמה נשית – גם היא בתשלום. ואישה שלא יכולה להרשות לעצמה לרכוש משהו ביום זה מנודה מהחגיגות.
מפלצת הצרכנות התאוותנית השתלטה לחלוטין על יום האישה ועבורי זה מחזה מפחיד למידי- כל שנה ועוד ביום הולדתי! השמיני במרץ הוא סך הכל יום אחד, 24 שעות קצרצרות בהן אנחנו אמורות רגע להתעורר מהשגרה, לפקוח את העיניים ולהביט נוכחה למול העובדות: אנחנו עדיין לא מקבלות שכר בשווה לגברים, אנחנו עובדות יותר שעות ביממה, אנחנו אחראיות על ניהול משק הבית וחינוך הילדים ובדיוק כמו בימים עברו אנחנו תמיד מצופות להבין, להכיל ולדאוג לסביבתנו. אלו רק דוגמאות שבחרתי לציין, הרשימה המדויקת יכולה למלא את כל דפי העיתון. אך את כל העובדות העגומות הללו מערפלות השקיות המהודרות ואחוזי ההנחה הגרנדיוזיים. אנחנו מתנתקות מכל זיכרון, מכל קשר למאבק ההיסטורי, מכל סולידריות בינינו. אנחנו מחליפות כסף במוצרים, נבלעות בתהום הסייל הגדולה. אקט החגיגה של יום האישה נהפך לאקט של רכישה. וכך בהינף של גיהוץ כרטיס האשראי אנחנו שוכחות איך הכל התחיל, איך נוצר מצב שבו כתיבת הטקסט הזה בכלל מתאפשרת. ובעיקר, אנחנו שוכחות שעלינו להמשיך ולעמול כי אנחנו עדיין ממש בתחילת הדרך ואסור לנו לתת שישכיחו זאת מאיתנו.
ולסיום בנימה מעודדת- אז איך בכל זאת אנחנו מתחילות את החגיגות האמיתות? חפשו מידע על יום האישה הבינלאומי באינטרנט. קראו על המאבק, על הנשים שהתחילו אותו, על התשוקה שהייתן להן לשנות את המצב הקיים ועל נחישותן ששינתה את ההיסטוריה.