שיר השכונה
המספרה של גיא דנגור מביאה את השכונה וערכיה הקהילתיים ללב העיר
בין שרונה לאבן גבירול, בין הבימה לסינמטק, דאון טאון תל אביב, הכי אמצע, הכי סנטר של עיר הומה, סואנת, שוכנת המספרה הקטנה של גיא דנגור, בחור צעיר עם עיניים ירוקות צוחקות וחיוך של טוב לב אמיתי . "מספרה…", אתם ודאי מגחכים…, "מה יש לומר על עוד מספרה בין מאות מספרות הזרועות בכל פינה בעיר, מספרות שמספרן רב משערות שמשון…". מתברר שיש אחת כזאת, ברחוב שלי, רחוב לסקוב, שהוא כאמור הכי אמצע, טבור העיר: מספרה שכונתית, לפי המושגים של פעם – והנה גם תל אביב רוצה להיות לפעמים פריפריה – אז היא מחקה אותה, בקרבה שבין תושב לבעל המכולת, המספרה, המכבסה.
גיא דנגור ממספרת לסקוב מגיש קפה ללקוחות, למי שאינו לקוח, לדיירי הרחוב שעוצרים אצלו, מחליפים מילה, קוראים עיתון, משאירים מפתח לחמות שצריכה להגיע (או אולי תפתיע). הקפה של גיא תמיד מוכן – שחור, חזק ובלי סוכר (הוא לא מאמין בסוכרזית) והחיוך שלו בפתח מזמין, לפעמים ללא מילים. הופס…אני מספרת על גיא ועל הרחוב שלי והרי רציתי להמליץ על מספרה ולא על מלון אורחים. כמובן שלולא המקצועיות שלו והעבודה המדויקת והאמינה לא הייתי מספרת עליה, אבל אני משוררת ולפעמים מתחילה בסיפא… אז אתחיל ברישא. התספורות של גיא מדויקות להפליא, הרעיונות שלו יצירתיים לעילא: הפסים, הגוונים, ההחלקות והשורשים הצבועים מנצחים את הזמן והגיל. בין לבין אני משאירה לו מפתח לטכנאי, שומעת רכילות, קוראת עיתון, לוגמת קפה חזק ונחה על הכורסאות המעוצבות בעיצוב הייטקי שחור־לבן, והרבה אור שנכנס פנימה.
פעם היו מקומות כאלה, גם בתל אביב (ראו סיפוריו התל אביבים של הסופר יעקב שבתאי), אך כבר מזמן איבדנו זאת. לאחרונה נראה שלתל אביב הייתה עדנה מחודשת – הבלחות מרתקות, געגועים לקרבה אנושית בעיר שאצה לה הדרך, ולתושביה – הזמן. אצל הספר גיא דנגור מרחוב לסקוב, בטבור הקריה הסואנת, הלקוחות והשכנים זוכים לקורטוב נוסטלגיה עם תספורת מגניבה, פן, עצות מלוא הטנא, ואת יוצאת ממנו יפה וזוהרת, גם מהחום השכונתי, וכל זאת מתחת לידי הזהב של גיא דנגור, ובארומה של שכונה. לזה אנו מתגעגעים, תושבי העיר הגדולה, שכיכרות, רחובות ארוכים הנשפכים אל הים כמו נהרות, שדרות ובולוורים כבר יש לנו, ועכשיו יש גם לנו פיסת שכונה לנשמה – בלב העיר, בין שרונה הצעירה וסבא רבא – אבן גבירול.
גיא דנגור, לסקוב 6, 5257571־054
ספר השירים האחרון של ציפי שחרור, “לאונרד כהן שר לה", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד 2014