לך תעבוד על מישהו אחר, ולנטינוס

איזה כיף להיות מאוהבים. איזה כיף לדעת שאנחנו לא לבד. לדעת שאם היה לנו יום רע בעבודה, עדיין אפשר לחזור הביתה ויש שם מישהו שחושב שאנחנו חמודים. לדעת שאם קרה משהו מצחיק יש למי לספר, וזה לא יהיה מוזר אם זה יהיה בעירום ומתחת לשמיכה. תדמיין את הבחורה שאתה אוהב. את קווי הגוף שלה, הריח שלה. תחשוב על איך שהיא עוזרת, ותומכת, על הדברים המצחיקים שהיא עושה. תדמייני את הבחור שאת אוהבת. תחשבי על המחוות שמרגשות אותך, רגעי הקסם, החיוך שלו בבוקר. לא? לא הלך? יכול להיות שלא הצלחתם ואתם במערכת יחסים. זה אומר שהגיע הזמן לסגור את הבאסטה החלודה שאתם מטפחים לשווא. זה לא שווה את זה. להיות לבד זה לא מפחיד. זה כיף. אפשר לעשות דברים מביכים, כל הזמן!

למשל:

האפשרות השניה היא שאתם לבד, וכל זה גרם לכם לבכות מול המסך. בסוף תקבלו מה שאתם רוצים, תמשיכו לדמיין. זה עוד יקרה. כאמור, להיות לבד זה לא מפחיד. גם להיות ביחד לא.

מה אני רוצה לעזאזל, אתם תוהים, והאם הגעתם לסדנת העצמת הזוגיות וקבלת ה״אני״ בקיבוץ רוחמה שבנגב? התשובה היא לא. זה קורה הרבה שמתאהבים במישהו או מישהי והם הופכים להיות שק הפחדים שלכם ושל עצמם. אם זה קרה לכם בעבר ועוד יקרה בעתיד, נפלא – יום החג שלכם מתקרב. הוולנטיינ'ז דיי. בגדת בחברה שלך עם עשרים וחמישה גברים? שטויות, תקנה לה זר ורדים וקח אותה לאכול צדפות והכל יהיה בסדר. הפסקת לאהוב את חבר שלך בשנת תשח״ז? לא נורא, תלבשי חזייה מפגרת ותלכו למקס ברנר ותשתו משקה בננה משותף רק כדי לשמר ערב חג פיקטיבי לחלוטין! כמה דברים נוראיים צריכים לקרות לנו כדי שנבין שאנחנו בוגדים באמת של עצמנו?

"פעם אחרונה שאתה קונה לי פרחים!" קארי בראדשו ומיסטר ביג עפים על אהבתם

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד בעד אהבה. מדובר באחד הדברים היפים והמרגשים ביותר שעוד נותרו לנו לחוות. אם היה אפשר לעבוד בללכת למסעדות, לשתות יין ולהתנשק נשיקות רכות – הייתי עושה את זה. אבל ולנטיינז דיי לקח את האהבה, הדבר הנפלא, הטבעי והקסום בעולם – והכניס אותה למסגרת רוטנת של כסף והוכחות. פוזה, משחק, שטחיות שקרית ומדאיגה. נחזור לרגע לסדנת העצמת הזוגיות והפירנאום בקיבוץ רוחמה, נעמוד במעגל ונגיד את המשפט: ״תחגגו את האהבה שלכם כל יום״, קצת לפחות, עם עצמך ועם היצור שאת/ה אוהבים. לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד, כי בסופו של דבר (וגם אם האינסטגרם מספר אחרת), אנחנו נותרים עם עצמנו ועם האמת. לקנות בלון ושוקולד רק כי כל מיני קדושים משונים מתו היום לפני מלא שנים, זה נראה לכם הגיוני? עם כל הכבוד לקפיטליזם ולטמטום, הרבה יותר נעים לקבל שוקולד, בלון ויין ביום הנוראי ההוא בעבודה, או בסתם יום נחמד או ביום שבו היתה לך הצפה במרפסת. לא בארבעה עשר בפברואר, בחג בדיוני שלימד אותנו איך להדחיק את כל מה שאמיתי באהבה.