זיון מודרך: תל אביב במפות לפין ולפות

פין

מפת הפין. איור: יעל סגרסקי

 נקודת המסתור שמפגישה בין הביצים לזין – כיכר מגן דוד: נקודת המפגש שבין הרחובות אלנבי, קינג ג'ורג' ונחלת בנימין, להלן הביצים והזין. מדובר במרכז המרכזים המקסים אך עם זאת גם הרועש, המעופש ולעתים קרובות גם מיוזע של תל אביב.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
הרגעים המוזרים שקורים רק בסטוצים
הדייטים הכי מזעזעים שהיו לי
כך תפתרו את הבדידות

הביצים – מעוז אביב: שכונת הביצים היא לא העיקר, לא המרכז וממש לא המקום שבשבילו מגיעים לעיר. עם זאת היא המקום שבו נעים להניח את הראש (בעדינות) וכן יש לה יכולת מדהימה להכיל כמות עצומה של ילדים.

רפידים, מעוז אביב (צילום: שלומי יוסף)

גוף הזין – דרך שלמה: דרך שלמה כשמה כן היא: מרכזית, מרשימה, בלתי ניתנת להתעלמות ונתפסת כדרך של מלכים, בהיותה מזוהה עם שלמה המלך, אביהם של כל הפליירז המסוקסים מאז ועד היום. דרך שלמה היא שמחברת בין יפו לתל אביב, בין גבר לאישה, בין קודש ליובש ובקיצור, עליה ובזכותה עומד הפין.

הכיפה – אבולעפיה: כיפת האבולעפיה הנה פסגת העונג, אשר אוצרת בתוכה את כל המאפים האסורים בעולם לצד ניחוחות-יפו שנויים במחלוקת. בתום אקט מיני יזלוג ממנה – סליחה על הדימוי הצורם – מיטב המילוי הגברי, באורגזמה שתותיר אחריה אצל כל הנוכחים באירוע טעם לוואי של תחושת ריקנות איומה, ממש כלאחר בליסת מאפה. זו תלווה לעתים קרובות גם בשאלה "למה עשיתי את זה" ואף "למה אכלתי את זה".

פות

מפת הפות. איור: יעל סגרסקי

כף הערווה (שם אמתי) – פארק וולפסון: פארק רחב ידיים, נעים ולרוב מטופח למראה, אך לצערנו בשל מיקומו לא זוכה לתשומת לב מספקת מצד מבקרים ולכן נותר כדרך קבע שומם וצמא ליחס.

כיפת הדגדגן (יש דבר כזה) – סמטה אלמונית: אף אחד לא יודע למה צריך אותה, למה קראו לה בשם שלה ומאז שסגרו בה את סוניה היא בכלל מיותרת.

הדגדגן – המזנון: ביקור בדגדגן דינו כדין ביקור במזנון – תענוג פשוט, נגיש וזול שלעולם לא מאכזב. כמו כן, האיבר הזה סליזי כמעט כמו אייל שני.

המזנון ברמת החייל. צילום: בן קלמר

פתח השופכה – הסנטר: הפתח שממנו אנו משתינות משול לסנטר בהיותו מקום מרכזי שבו לעולם לא מתכננים לבקר, אבל נאלצים לעשות זאת בעל כורחנו מתוקף היותו כה שימושי. כשאין בו צורך, מוטב להתעלם ולעולם לא להשתמש בו לצרכי שעשוע.

השפתיים הקטנות – קו 25: השפתיים הקטנות, הלא הן קו 25, עוברות בסמיכות לאזורים הנחשקים כולם. לא ברור איך כל כך הרבה אנשים עברו בהן כשהן נראות כמו שריד מקומט משלב אבולוציוני עתיק, אבל זה עובד וככל הנראה לא ישתנה בקרוב.

פתח הנרתיק – נחמה וחצי: פתח הנרתיק, או בשמו הסביר יותר – חור הזיונים, מאפשר לנו להתנחם במחשבה על סיפוקו בסוף היום. שם אנו מתכננים לפגוש חברים ותיקים או מכרים נוצצים ומקווים לערב של עונג אנושי פשוט. לרוב נתאכזב, נתלונן על השירות הגרוע, האוכל שנתקע בגרון והשיעמום הכללי, אך בסופו של דבר נחזור לשם שוב.

נחמה וחצי (צילום: אנטולי מיכאלו)

השפתיים הגדולות – פארק הירקון: פארק השפתיים הגדולות עוטף את נהר הפות בצורה איתנה ומרשימה, גם בימים קשים בהם הוא יבש או עכור או מורעל, לא עלינו. נעים להלך בו לעת ערב, אבל לא בשביל זה באנו לתל אביב. אנחנו רוצים את המרכז והדרום. אנשים שנוטים להתעכב בו לטיולים ארוכים – מוטב להם לחזור לפריפרייה.

הרקטום – גבעת אנדרומדה: אל תתנו לרקטום גבעת האנדרומדה לבלבל אתכם בגלל מיקומו הדרומי, כי מדובר בלוקיישן על רמה. למעשה, הוא כל כך יוקרתי ומורם מעם שלפעמים אנחנו שוכחות שהוא קיים. אכן, מדובר באזור סגור לאליטה-ממוסדת בלבד, וככזה יש להתייחס אליו בנימוס מירבי. ולהעביר אצבע בכניסה.

[interaction id="5a82f8b1aa398000015e4c69"]