הבשורה שהביא קובי בריאנט לכדורסל היא חקיינות מושלמת

בעידן שבו האתוס של כוכבי ה-NBA הוא הצטיינות באלמנט אחד במשחק באופן קיצוני, קובי בריאנט ייצג את העולם הישן שבו חיקוי מושלם של מישהו נחשב כאומנות בפני עצמה

קובי בריאנט (מימין) ומייקל ג'ורדן (צילום: gettyimages)
קובי בריאנט (מימין) ומייקל ג'ורדן (צילום: gettyimages)
19 באפריל 2016

כשספורטאי פורש או סתם מבריק, יש נטייה לנתח אותו ואת פועלו בעיקר מהפן הפסיכולוגי. לדעתי זה נובע מהרצון של כתבי ספורט, שיכולות הכתיבה שלהם מתקיימת ברוב ימות השנה בגבולות הגטו של אוהדי הספורט, לנסות להגיע לקהל רחב ככל הניתן. במסגרת זה, הם יתארו את היחסים בין ליאו מסי לאבא שלו, למשל, כי זה הרי מה שעשוי לעניין את דנית מקרית אתא יותר מאשר ניתוח הבעיטה של הארגנטינאי עד רמת הניואנס.

ובכן, אני לא רוצה לדבר על הפסיכולוגיה, אני רוצה לדבר על סבא שלי. סתם, על קובי בריאנט. אבל לא ברמת ניתוח האישיות שלו, האונס שבו הואשם ב־2003 או היחסים המורכבים עם שאקיל אוניל, כי על כל הדברים האלה אפשר אמנם לדבר אבל אי אפשר לראות אותם. כדורסל זו חוויה ויזואלית, ונראה לי מטורף שאחרי 20 שנה בהן צפיתי בקובי זז, רץ, קופץ, קולע ושואג, אני אסכם את הקריירה שלו בדיבור על דברים שלא היתה להם שום נראות.

הבשורה על פי בריאנט

אחרי שבוע של מחשבה, הבנתי מה באמת היתה הבשורה שקובי בריאנט הביא לכדורסל העולמי ב־20 השנה בהן שיחק ב-NBA: הוא החיקוי הכי מוצלח שראה הספורט המקצועני. למעשה, גם מחוץ לעולם הספורט אין הרבה מותגים שכל הווייתם היא חיקוי ועדיין הגיעו לרמות כה גבוהות של מצויינות. הדוגמא היחידה מלבדו שאני יכול לחשוב עליה היא המחשב תואם IBM ששלט בשוק (הישראלי לפחות) בניינטיז ונחשב עדיף על ה-IBM המקורי, בזכות חקיינותו המושלמת.

אם הגעתם לשלב הזה בטקסט ועדיין לא הבנתם את מי חיקה בריאנט ב־20 שנה האחרונות, כנראה שקוראים לכם דנית מקרית אתא. קובי הגיע ל-NBA בקיץ 96', שבועות אחרי שמייקל ג'ורדן זכה באליפות הרביעית שלו במדי שיקגו. הוא היה בן 18 וכל רצונו היה להיות הג'ורדן הבא. הוא לא הסתיר את זה וסיפר על כך במספר ראיונות בקריירה. זה גם מאוד הגיוני, בהתחשב בעובדה שהניינטיז היו מלאות בשחקנים שזכו לתואר "הג'ורדן הבא" אבל לא מימשו את ההבטחה. חלקם הפכו לשחקנים מצויינים בפני עצמם כמו אלן אייברסון ו-וינס קרטר ואחרים הפכו לבדיחה עצובה, כמו נגיד ג'רי סטקהאוס והרולד מיינר המסכן, שהספיק להסתובב יומיים עם הכינוי "בייב ג'ורדן" לפני שגווע סופית. קובי, וזה מה שמדהים בו, הוא חקיין הג'ורדן היחיד ששרד בכבוד, והרבה מעבר לזה. דווקא בתור חקיין גמור שלא מסתיר את היותו חקיין הוא הפך למלך ה-NBA אחרי פרישתו של ג'ורדן ולקלעי השלישי בטיבו בהיסטוריה של המשחק (מדורג מעל ג'ורדן, אאוצ').

איפה שישנה יצירה, קיים גם חיקוי. כמו אמנים, גם כדורסלנים מפתחים עם הזמן סגנון שמשלב חיקוי של גדולים שקדמו להם ואלמנטים יחודיים משל עצמם. החלק הייחודי הוא זה שמבטא את האופי הכדורסלני של השחקן ומביא אחרים לחקות אותו בעתיד (ע"ע ליאור אליהו והזריקה הביזארית שהמציא שזכתה לכינוי "גויאבה". ילדים – את זה לא לחקות!). מה שמייחד את קובי בריאנט זה הפער הבלתי מוסבר בין המצוינות שלו, שלוותה מן הסתם באגו ענק, לבין זה שכמעט לא היו לו שאיפות לפתח סגנון משלו. מטרתו העיקרית של קובי בקריירה היתה להפוך לג'ורדן הבא, ובתקווה לקחת יותר אליפויות ממנו. זה כמו שעומר אדם היה מכריז בראיון הראשון בחייו שכל מטרתו היא להיות האייל גולן הבא, וזהו. נשמע לכם סביר?

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

הבשורה הויזואלית שהביא מייקל ג'ורדן למשחק, אותה ניסו כאמור שורות של שחקנים לחקות, היא האתלטיות הפנומנלית שלו. אם לתמצת אותה למהלך מייצג אחד, אז מדובר בפייד אווי ג'אמפר. הכוונה היא לזריקה לסל מהאזור שבין רחבת הסל וקשת השלוש שמתבצעת תוך כדי שהשחקן קופץ למעלה ואחורה. יש שחקנים שמשתמשים בזריזות כדי לברוח מהשומר שלהם ולקלוע (סטף קרי), אחרים רומסים את המגן בדרך לסל (שאקיל אוניל) או פשוט מוסרים את הכדור בדיוק גאוני למישהו אחר כדי שיקלע (סטיב נאש). אף שחקן ב-20 שנה האחרונות, חוץ מג'ורדן, לא השתחרר מהשומר שלו על ידי קפיצה אחורה ולמעלה כמו קובי בריאנט. מה שיפה בקובי, בתור החקיין האנאלי שהוא, זה שהפייד אווי ג'אמפר שלו נראה בול, אבל בול, כמו של ג'ורדן, כולל הקפדה על מניירות כמו איך אצבעות היד הקולעת נראות אחרי שחרור הכדור, שפת הגוף בנחיתה והוצאת הלשון אחרי שהכדור צולל פנימה.

האתוס של כוכבי ה-NBA כיום שונה לגמרי מהחיקוי הטוטאלי את ג'ורדן שגזר קובי על עצמו. מה שתופס היום זו ייחודיות, פריקיות, הצטיינות באלמנט אחד במשחק באופן קיצוני. לסטף קרי יש קליעה כמו של חייזר, לברון חזק כמו קונן הברברי, ראסל ווסטברוק אתלט כמו שאף אחד לא היה בחיים וקווין דוראנט הוא איש ארוך מאוד עם קורדינציה של גמד. הלך הרוח של התקופה הוא ביטוי הקול הייחודי שלך, בין אם זה בגופייה על פרקט עץ או בריאליטי בישולים עבש, ולחקות מישהו זה פשוט לא בכבוד של אף כוכב NBA. קובי בריאנט הוא זכר לעולם ישן, כזה שבו החיקוי נחשב אומנות בפני עצמה. נראה לי שהוא יצטרך וואחד פסיכולוג אחרי הפרישה.