ביטלג'וסה: האם צום מיצים מצדיק את ההייפ? בדקנו על גופנו

הבעיות שהעולם הראשון מביא עמו רבות ומגוונות. חלקן קשורות לסדרות החדשות שלא הספקנו לראות בנטפליקס, אחרות מקורן במינוס הבלתי נמנע למי שמכורה לאפליקציית חוליו ואחוז נאה מהן מתקשר למה שנהוג לכנות "דימוי גוף".

ניקוי מיצים יומי של ג'וסה. צילום: יח"צ

טרנד ה-Wellness הוא אמנם מאוד חמוד, ובריאות היא זכות שלכולם מגיע ליהנות ממנה, אם כי יש לזכור כי הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. כך או כך, ההזדמנות להתנסות בתוכנית הניקוי של "ג'וסה", שכוללת 7 מיצים ששותים מהבוקר עד הערב, התקבלה בהתלהבות רבתי אצל חברות המערכת. שלוש מאיתנו ניסו את התוכנית, ולכל אחת היתה חוויה אחרת. מה שהיה משותף לשלושתנו – היה הקושי להימנע מאוכל במשך יום שלם. רוב המיצים טעימים, אבל משביעים – הם לא. נשאלת השאלה, האם כל זה היה שווה את זה? להלן הפתרונים:

נועה

כשאת אומרת שאת רעבה, למה את מתכוונת?

קודם כל חשוב לציין שאני שפוכה על מיצים בריאים, וההזדמנות ליום ניקוי הזה באה כמשב רוח רענן ביום אוגוסט לוהט. הביטוי "ניקוי" מאוד בעייתי בעיניי – הוא מרמז על כך שהגוף שלנו מלוכלך, וגם במדריך ההפעלה של ג'וסה מציינים כי אחרי הניקוי אנו "נחשוב פעמיים לפני שאנו מלכלכים את הגוף". אין מה לומר – טרמינולוגיה מאוד בעייתית ולא בריאה, אבל סבבה. ואם כבר ניקוי – בואו נדבר על זה שהבקבוקים של ג'וסה עשויים פלסטיק, חומר שכידוע מזהם את העולם. אז מה הרווחנו כשאנחנו "מנקות" את גופנו אך רוצחות את צבי הים? שאלה טובה.

הדבר הראשון שחייבים לציין הוא האסתטיקה של ג'וסה – שמבהירה שמישהו עשה את שיעורי הבית שלו וכל דבר פה – החל מהתיק המעוצב, דרך הבקבוקים וכלה בצבעים של המיצים – הכל נוצר כדי שתוכלו להעלות לאינסטגרם ולכתוב "ללא פילטר". לפי ההוראות, את התוכנית יש להתחיל בשלושה ימי הכנה, בהם צריך להוריד צריכת קפאין, להוסיף ירקות ופירות, שתייה של 2 ליטר מים והימנעות מבשר, ביצים, חלב, אלכוהול, משקאות מוגזים, סוכרים, קמח לבן, סיגריות וחומרים משמרים. תוכנית ההכנה מזכירה למעשה כל תפריט של מי שהחליט לדבוק באורח חיים בריא, כך שיש לתת קרדיט גדול לשלושת הימים האלה.

הגענו ליום המיוחל. המיץ הראשון הוא מי אלוורה חמודים בבקבוק פיצי. סבבה. המיץ השני שצריך לשתות מייד אחר כך, נקרא "ספייסי" וכולל תפוח ירוק, לימון, ג'ינג'ר וקאיין. גם טעים מאוד, כולל אפטר אפקט חריף ומאוד מרענן. בשלב הזה הברק עוד היה בעיניי ומצב הרוח היה מרומם. המיץ השלישי נקרא "סוויט גרין" – קייל, מנגולד, מלפפון, אגס, תפוז, לימון ונענע. טעים מאוד, אווירת טעם של דשא (בקטע טוב) ועם זאת – הרעב מתחיל להציק. בשלב הזה הבנתי כי ההנחה שלי שרוב המיצים יהיו בעצם שייקים, או סוג של סמוזיס שימלאו אותי – הייתה טעות מרה. חיכינו? עוד שעתיים עד שיהיה מותר לשתות את המיץ הרביעי – "גארדן", שכולל סלק, גזר, ג'ינג'ר ותפוח. שוב, מיץ מעולה, שפשוט מחליק לו בקיבה ולא ממלא אותה בשום צורה. עליי לציין כי בימים כתיקונם אני שותה הרבה מאוד מים, אוכלת הרבה ירקות ופירות וכן הלאה. כלומר זה לא שהגוף שלי קיבל איזה הלם בריאותי ושידר לי רעב מדומה. הייתי רעבה, באמת. קראתי את הוראות השימוש שהגיעו עם המיצים והתעכבתי על הסעיף "במקרה של דחף בלתי נשלט ללעיסה – מומלץ לאכול פתוח, פרוסות מלפפון, סלט ירוק או מרק ירקות".

עוד שעתיים עברו. האנרגיה שלי נעלמה, הריכוז שלי אינו?, והרעב שלי נותן בראש. בשלב הזה, ממש נלחמתי כדי לא להישבר וגמעתי בשקיקה את המיץ הבא – "קיילי" – קייל, תרד, מלפפון, שומר, לימון ואגס. אביה שנער, הדיאטנית החמודה מאוד של ג'וסה ושותפה במקום, סימסה לנו "מה קורה, אתן מאוד שקטות" – והיא אכן צדקה, היינו על סף עילפון. יש לציין כי אני הפסקתי להעמיד פני חזקה ואמרתי לה שאני רעבה פצצות. תגובתה היתה שעלי להקדים את המשקה הבא, ואמרתי לה שאני בשלב שאני ממש ממש מחכה למשקה האחרון שיש לו מרקם שייקי, כי נראה שרק הוא ישביע את הרעב. שנער כתבה לי "לרוב זה פחות רעב, ויותר צורך ללעוס משהו".

זאת הנקודה שבה כמעט נשברתי, כי את ההבדל בין הצורך שלי ללעוס ובין קיבה מקרקרת אני יודעת לבד, ואין צורך להקטין את התחושה שלי במשפטים "מרגיעים" מעין אלה. לצד זאת, אגיד ששנער עשתה עבודה טובה בליווי היומי שלנו, ואת המתכון לחלב קשיו שהיא כתבה לנו אשמור בלבי לעד.

המיץ השישי היה הקשה ביותר לגמיעה – "פיוריפיי" שמו והוא כולל קייל, חסה, תרד, מלפפון, סלרי, פטרוזיליה לימון וג'ינג'ר. טעים הוא לא, אבל מי שרוצה להיות נקייה צריכה להתמודד גם עם משוכות כגון אלה. בזחילה על גחוני הגעתי למיץ האחרון של היום- שהיה הטעים ביותר. השייק "נירוונה" כולל חלב קשיו, תמרים, קינמון, הל, פלפל שחור, ציפורן ומלח ים אטלנטי. טעם גן עדן, באמת. חבל שבשלב הזה של היום הרגשתי אפוסת כוחות ברמה שרק רציתי להיכנס למיטה ולנוח, ונרדמתי עוד לפני שהספקתי לסיים אותו (את מה שנשאר ממנו שתיתי למחרת בבוקר). לסיכום, אם הייתי עכשיו אחרי שבוע של ארוחות חג – ייתכן שהיום הזה היה הפיתרון המושלם עבורי. לעניות דעתי גם עדיף לעשות את היום הזה כשאתן במנוחה בבית, ולא ביום עבודה שמצריך יכולות קוגניטיביות מינימליות. המיצים (למעט אחד) היו טעימים מאוד ואחזור לשתות אותם, אבל הקטע של הצום לא היה בשבילי וגם לא טרמינולוגיה שבסופו של דבר גורמת לך להרגיש רע עם עצמך, למרות שהכוונה שלה הפוכה מזה.

גילי

אולי הייתי יותר שלמה עם זה אם זה היה הפתרון ל"רגשות האשם של אחרי החגים" כי אכן היום הזה מלווה בתחושת קלילות נפלאה (אבל גם ברעב)

אחרי שהאקס שלי הצליח לעשות צום מיצים ליום שלם – הייתי חייבת לנסות גם, בשם התחרות הידידותית. שתיתי בעבר את המיצים של ג'וסה ואהבתי אותם והרעיון להתקיים עליהם יום שלם נראה לי בגדר האפשרי (על אף שאני מכורה לפחמימות). המיצים הגיעו יום קודם, ואני קיבלתי פיק ברכיים למראה פלטת הצבעים בצורת מיצים שהגיעה לידי, אבל אמרתי "בסדר את בחורה חזקה, עברת הרבה בחיים, את יכולה הכל". קמתי רעננה למחרת בהתרגשות לתחושת הניקיון הפנימי שתלווה אותי במהלך היום. פתחתי את הבוקר בבקבוק מס' 1 המכיל אלוורה. המרקם  לא נעים למשקה וגם היה חסר טעם. לגמתי בזריזות את הבקבוקון הקטן, כאילו הייתי אליסה המחכה לעבור בפתח הדלת בגודל הנכון.

המיץ השני במספרו בשם "ספייסי" הכיל תפוח ירוק לימון ג'ינג'ר וקאיין. הוא היה מתוק ואכן מעט חריף וממש טעים. חשבתי לעצמי שאם כך כל המיצים, היום הזה קטן עלי. אבל אז הגיעו המיצים הירוקים. צבעם כצבע של דשא וכך גם הטעם. לא הצלחתי לסיים את הבקבוק הזה אך בגלל שתחושת הרעב טרם הגיעה – עזבתי אותו לנפשו. שעתיים לאחר מכן, כבר בשעת צהריים מוקדמת, הגיע תורו של המיץ הסגול שמכיל סלק. פה עבר הקו האדום. בשום ניקוי בעולם לא הייתי מסיימת את הבקבוק הרביעי הזה. אולי זה הטעם והריח האישי שלי, אבל לא הייתי מסוגלת. לקראת צהריים מתחילה תחושה שאותה אני מתארת כ"בטן וגב הופכים לאחד".

התחושה נעה בין "אני בדרך להיות בר רפאלי" לבין "אני בדרך למחנה השמדה בפולין", אך לא מלווה ברעב בשלב הזה. שתיתי את המיץ החמישי, ירוק גם הוא למרבה הצער, אבל היה סביל. משכתי אותו על פני כמה שעות בכל פעם, לוגמת מעט ולא מעמיסה יותר מדי פוטוסינתזה על מערכת העיכול שלי. על המיץ השישי, ירוק גם הוא בצבעו ובטעמו ויתרתי, לא הצלחתי להביא את עצמי לשתות עוד מנה של גינה מלבלבת ביום הזה. תחושת הרעב כבר תוקפת אותי לקראת ערב ומלווה בתשישות, כאבי ראש ועצבים (והרבה מהם).

המיץ השביעי והאחרון, בעל המראה הכי "שייקי" מכל המיצים היה אמור להיות הפינוק של סוף היום לפני שאני הולכת להתעלף על המיטה, עד שאקום לבוקר שמותר לי לאכול בו. כבר בשלוק הראשון אני מבינה שהמרקם לא נעים לי. בשלב הזה אני מסתובבת חסרת אונים ברחבי תל אביב עם בקבוק "נירוונה" המכיל מגוון של דברים שעושים לי חשק למות כשאני שותה ממנו שלוקים קטנטנים כדי שלא ארגיש את המרקם. סיימתי את היום לקראת 11 בלילה בהתרסקות על המיטה ותחושת רעב שלא חוויתי לפחות מאז ימיי כחניכה בצופים, כשהמאכל הזמין היחיד היה פויקה.

אני מרגישה שאולי הייתי יותר שלמה עם זה אם זה היה הפתרון ל"רגשות האשם של אחרי החגים", כי אכן היום הזה מלווה בתחושת קלילות נפלאה (אבל גם ברעב). כנראה שאם הייתי אחרי שבוע של אכילה מסיבית, לגוף שלי היה קל יחסית במהלך היום שאני שותה מיצים. ללא ספק ניתן לעבור יום אחד כזה בשלום. הייתי מנסה אחרי יום אחד את תקופת הניקוי של שלושה ימים, מתוך הנחה שהיא כנראה תהיה יותר אפקטיבית לתהליכי הגוף. אבל גם הניסוי הזה היה נחמד. הגוף שלי שרד אותו היטב.

נועם

חוויה ספק רוחנית ספק סגפנית

צמד המילים "צום מיצים" תמיד נשמע לי כמו איזו חוויה ספק רוחנית ספק סגפנית, שלעולם לא אצליח לעשות. עם זאת, בהכנות ליום הגדול שבו אשתה אך ורק נוזלים בכל מיני צבעים, אמרתי לעצמי: "מה זה יום אחד בלי לאכול ורק לשתות, כמה גרוע זה כבר יכול להיות".

הציפייה הייתה לצאת מזה מחוזקת. הן נפשית- שכן הצלחתי לעמוד במשימה, והן גופנית – יום של ניקיון לגוף שעובר התעללויות בצורת משולשי פיצה בשעות לילה מאוחרות, ערימת פחיות של קולה זירו וקפאין. הובטח לנו על ידי הדיאטנית הצמודה (והאדיבה!) שזה הולך להיות נסבל, ששבעה מיצים שמכילים את כל הדברים הטובים שיש לטבע להציע יגרמו לכך שתחושת רעב לא תהיה כאן. היום הגדול הגיע, והוא לא נפתח טוב – בתור מי ששותה קפה שלוש פעמים ביום, נאלצתי לפתוח את הבוקר עם נוזל שמכיל אלוורה ומגיע בתוך בקבוקון קטן.

זו הייתה נורת אזהרה שקופה עם פלחים לא ברורים ששוחים בתוכה, שסימנה את מה שעתיד להוליד היום הזה. אחרי המיץ השני – שטעמו היה נסבל, אבל לא כזה שהייתי קונה על דעת עצמי לצינון יום חם – הגיע הרעב המתסכל. שלא כמו בצום של יום כיפור, שרגע לפני שהוא מתחיל עדיין דוחפים לפה לחם כדי לסתום את הקיבה, בסיטואציה הזו לא הייתה ארוחה מפסקת. לצד הרעב המבעבע, ששום מיץ לא הצליח להרגיע, כאבי הראש מהמחסור בקפה הפציעו. לא הצלחתי לשתות את כל המיצים, לחלקם היה טעם בלתי נסבל.

לא מדובר בשבועיים של ויפסאנה במדבר עם תפריט טבעוני, אבל זו עדיין הייתה חוויה קשה. בסופו של יום לא הרגשתי שום תחושת ניקיון, רק צורך עז לאכול המבורגר ב-10:00 בבוקר. אולי יום אחד אעשה תיקון, ולא אצום בזמן יום עבודה, אלא כשאני ספונה במיטה וישנה את מרבית שעות היממה.