גיל פנטו מציג את היסטוריית האופנה הישראלית כי מה שווה אוסף מטורף אם אי אפשר להשוויץ בו?

שתי טרגדיות משותפות כמעט לכל אספן וינטג'. הראשונה מקורה ביום שבו לא עצר את אמו מלזרוק את כל תכולת הבית לרחוב, אי שם באותו ניקיון פסח ארור בשנות ה־80. הטרגדיה השנייה היא שגם אם הצליח לאתר ולשחזר את רוב מה שאימא חיפפה מהבית, כולל הסיפולוקס החלוד, כעת הכל מעלה אבק במחסן. ובמילים אחרות: מה שווה אוסף אם אי אפשר להשוויץ בו?

מתוך האוסף של גיל פנטו. צילום: איליה מלניקוב

גיל פנטו, צייד ראשים בתחום ההיי־טק, אספן ממורביליה ישראלית ונכד לפאשניסטה, החליט שלא לשמור את האוסף שלו לעצמו. לפני כחודש הוא חילץ מביתו ביפו המשמש כמוזיאון פרטי למוצרים עבריים, כ־200 פריטים שסובבים סביב תעשיית האופנה המקומית משנות ה־30 עד שנות ה־70 של המאה הקודמת. את הפריטים הוא מיקם מחדש בקריית המלאכה, בחלל שאוכלס בשנות ה־70 על ידי מפעל סריגי שלום וכינה אותו "הלבוש" – כשמה של חנות בגדים שפעלה ברחוב נחלת בנימין בשנות ה־30. "האוסף הזה מורכב כולו ממה שהיו רואים ברחוב התל אביבי של פעם – אבג, אתא, משכית וכיתן, סלון חווה לחזיות, בת אדם או שניידמן. הכל תוצרת הארץ".

מתוך האוסף של גיל פנטו. צילום: איליה מלניקוב

מהפריטים באוסף כובע מצחייה של א. וייס – בית מסחר לכובעים ש"נעשים על פי האופנה הווינאית החדשה ביותר" (כפי שמספרת התווית הפנימית); כובעי הטמבל המיתולוגיים של אתא; שמלת כאפייה רקומה של רוז'י בן יוסף ז"ל שפעלה ברחוב הסמוך ושמלת מיני ארוגה של אורה; בית מלאכה לנערות עיוורות שהוקם בשנות ה־50 בנתניה. משלימים את התמונה בגדי ילדים ושלל חומרים פרסומיים (מודעה של כלבו שלום מראשית ימיו, למשל, או קטלוג של סנדלי נמרוד משנות ה־70), מוצרי טואלטיקה, צעצועים, ילקוטים ואפילו "יומן התינוק" בכריכת קטיפה אדומה, של אחת בשם אורית שנולדה ב־1963.

על מה עיקר גאוותך באוסף?

"אחת הרכישות הטריות שלי – נעליים של המגפר שהייתה חברה מובילה לנעלי התעמלות ומגפיים. זה פריט נדיר. כשקלטתי את הסוליה ממש התרגשתי", הוא אומר ומלטף נעל בד לבנה עם סולית גומי גסה, שנראית כמו מעין הכלאה בין פלדיום לאולסטאר.

מתוך האוסף של גיל פנטו. צילום: איליה מלניקוב

"פריטים מהעשורים האלה כבר נורא קשה למצוא. הדור הרלוונטי לאוסף שלי ברובו נעלם והדירות שלו כבר התרוקנו. מצד שני, זה הולך ונהיה יותר מרגש למצוא דברים נדירים. נגיד, הנעליים האלה", הוא אץ להביא זוג מגפוני עור חומים הנרכסים בשרוכים דקים, עם סוליית עץ שעליה מוטבע שם החברה, "לכל", שנפוצה בתקופת הצנע ושנת הייצור: 1952.

מרבית הפריטים באוסף של פנטו מייצגים מותגים שנכחדו מהעולם, אך חלקם מהווים תזכורת לעברם המפואר של כמה מותגים עכשוויים. הוא מצביע על שמלה מכוערת להפליא שתלויה על הקיר, עשויה בד פוליאסטר מהזן האכזרי ביותר עם הדפס שהסבנטיז מרוחות לו כמו טריפ רע על כל הפנים. "זה באמת מכוער מאוד, אבל זה פריט אספנים מדהים", הוא אומר ומצביע על התווית הלבנה התפורה על העורף שנרקמה באותיות זהב: "קסטרו מודל תל אביב".

מתוך האוסף של גיל פנטו. צילום: איליה מלניקוב

"כאספן, אני מחפש תוויות בעברית. אם יש תווית בעברית, כנראה יש סיפור. למשל החליפה הזאת נראית תמימה בסך הכל", הוא אומר ושולף חליפת פסי סיכה כהה. "אבל לפי התווית שלה היא יוצרה על ידי חברת בגדי הגברים אבג שפעלה בארץ מלפני קום המדינה. על התווית כתוב ארץ ישראל בעברית ופלסטין באנגלית, ולהערכתי היא יוצרה בסוף שנות ה־30".

מה דעתך על אתא ומשכית שחזרו לפעילות בשנים האחרונות?

"זה לא מדבר אליי. הם אמנם מחיים את המותג, אבל זה לא אותו הדבר. הרי אין באמת רצף של עשייה. זה לא אותו המותג של פעם, אולי צאצא שלו".

מתוך האוסף של גיל פנטו. צילום: איליה מלניקוב

פנטו מארח במקום קבוצות בתיאום מראש ומעביר גם סיורים בין אמנים ובעלי מלאכה בסביבה. "פעם לא היה כאן מגוון גדול וכצרכן לא היה יותר מדי מה להתלבט", הוא מסכם. "לכן יותר מהכל אפשר לומר שהמוזיאון שפתחתי הוא הזמנה להיזכר".

הלבוש. שביל המרץ 5, בניין 7 קומה 2, תל אביב, בתיאום מראש: 4510345־054