ספוגים באהבה

בין דוכני התחנה המרכזית מצאנו את סטודיו ספוג, שמעצביו נותנים הזדמנות שניה לחפצים נטושים. ראיון עם צמד שרואה הזדמנויות בפחיות ריקות

סטודיו ספוג. צילום: בן קלמר
סטודיו ספוג. צילום: בן קלמר
1 במאי 2014

הדבר האחרון שהייתם מצפים למצוא באחת הקומות האמצעיות של אחד המבנים המלחיצים בעיר – התחנה המרכזית החדשה – הוא מתחם אמנים פעיל ותוסס, עם גלריות לאמנות, סטודיואים של מעצבים, ואווירה של עשייה מקורית, שרק מדגישה את הפער בין מה שקורה בחלק מסוים מאוד בקומה חמש ובין עליבותו והזנחתו של שאר המבנה.

חלל פעיל במיוחד מאכלס את סטודיו ספוג ומעצביו – יותם שפרוני וגידי גילעם: ערמות הגרוטאות מתנשאות עד לתקרה, שולחנות העבודה והכלים, וציוריו ההזויים של גידי התלויים על כל פיסת קיר פנויה. בהצהרת הכוונות, או במיני מניפסט שפרסמו השניים כשהקימו את הסטודיו לפני שנתיים הם מכריזים: "אנו, סטודיו ספוג, מתמחים בשימוש מחדש ומחזור של חפצים נטושים ונשכחים שאנו מוצאים במחסנים, ברחובות ובשווקי הפשפשים, ושינוי ייעודם בכדי ליצור הקשרים ושימושים חדשים". הביקור בסטודיו ובחנויות שבהן נמכרים עיצובי השניים מבהיר באופן חד משמעי שלא מדובר במילים ריקות: פחיות ריקות הופכות לגופי תאורה, מגירות ישנות לשולחנות צד, אהילים, כיסאות, מסגרות וענפים מקבלים הזדמנות שנייה בתור מדפים, מנורות ומתלים.

"אנחנו עובדים עם רדי מייד במובן שאנחנו עובדים עם מה שבנמצא או מה שאנחנו מוצאים" הם מסבירים, "אבל אי אפשר לומר שהעיצוב שלנו הוא רדי מייד פר־סה, מכיוון שמה שמעניין אותנו הוא לא בהכרח לקחת מוצר, להעביר אותו טרנספורמציה, להוציא אותו מהקשר ולהציג אותו בתור משהו חדש. אנחנו נדלקים על מה שנעזב ונשכח. חומרי הגלם שאנחנו מוצאים ברחוב מגרים אותנו וגורמים לקצות האצבעות שלנו לדגדג ולראש להתחיל לעבוד".

מה בא קודם? הרעיון או הכיסא השבור מהזבל?

שפרוני: "זה משתנה. לפעמים ככה ולפעמים ככה. לפעמים יש לנו רעיון ואנחנו מחפשים בערמות את החומרים הדרושים לפעמים מסתם משהו שפגשנו ברחוב נולד עיצוב מגניב".

גילעם: "הייתי אומר שאנחנו עובדים בהשראת המינוח "בריקולאז'" שטבע קלוד לוי שטראוס. זה אומר שבתור מעצבים אנחנו אומדים את הכלים ואת החומרים העומדים לרשותנו ולפיהם מתקדמים בעבודה. זה לא תהליך עבודה סטנדרטי".

יותם שפרוני וגידי גילעם. צילום: בן קלמר
יותם שפרוני וגידי גילעם. צילום: בן קלמר

נשמע כמו תהליך מאד מבלבל, משתנה תדיר ובלתי מסחרי בעליל.

גילעם: "אנחנו כל הזמן משחקים על התווך שבין האמנותי לשימושי ובין התעשייתי לקרפטי. נכון, זה הימור, אבל זה הייחוד שלנו וזה מה שמניע לנו את העשייה. אין לנו עניין בעיצוב וייצור סדרות בסין. כל מוצר שאנחנו מייצרים הוא מטבע הדברים וואן־אוף, אבל עדיין יש לנו אפשרות לשחזר ולייצר סדרות קטנות של פריטים שאינם זהים לחלוטין, אבל דומים מספיק כדי להיקרא סדרה. זה המענה שלנו לצורך המסחרי. ואנחנו בהחלט חושבים עליו, עם כל הכבוד לחדוות היצירה ולדרייב האמנותי".

איך בעצם הכרתם?

שפרוני: "אני למדתי עיצוב פנים בחולון וגידי למד בבצלאל עיצוב תקשורת חזותית. נפגשנו לפני כמעט שלוש שנים במסגרת רזידנסי במרכז עמיעד ביפו. עבדנו אחד ליד השני והתחבבנו האחד על השני. גילינו ששנינו נמשכים בסוף כל יום אל רחבת השוק הנטושה ואוהבים לחטט בערמות הג'אנק ולחפש מציאות. הידידות הובילה לכך ששכרנו חלל עבודה משותף ואחרי כמה חודשים החלטנו לאחד כוחות".

גילעם: "הטריגר לעבודה המשותפת היה קן של ציפור שראינו מחוץ לסטודיו, על ענף של עץ. אמרנו לעצמנו שהלוואי שהיינו יכולים להשיג אותו. בסוף בנינו לנו קן משלנו, הרכבנו אותו על ענף מתפצל ושתי הביצים שבו משמשות כגופי תאורה קטנים. זה אחד המוצרים המצליחים ביותר שלנו".

ודווקא הוא אינו מבוסס על מציאות נטושות.

גילעם: "נכון, אבל כפי שאמרנו, אנחנו לא מתחייבים על שימוש ברדי מייד בכל אחת מהעבודות שלנו. אנחנו כן מתחייבים על השקעה עילאית של זמן, מחשבה ועבודה בכל מוצר ומוצר, על מקוריות ועל ייחוד. המוצר הזה, מנורת 'קן לציפור' מדגיש יותר את הפן הקרפטי של סטודיו ספוג ופחות את הצד הג'אנקי".

סטודיו ספוג. צילום: בן קלמר
סטודיו ספוג. צילום: בן קלמר

אתם בונים הכל בעצמכם? לא נעזרים באף בעל מקצוע חיצוני?

שפרוני: "אנחנו עושים הכל כאן בסטודיו. זה אחד היתרונות שיש למיקום המחוספס שלנו, באמצע התחנה המרכזית. לאף אחד לא אכפת שעושים פה רעש ובלגן. מצד שני, אם יש איזה ברזל גדול לכופף ואנחנו לא יודעים לעשות את זה – זה לא מה שיעצור אותנו, ונפנה לרתך מקצועי".

דרך אגב, למה דווקא "ספוג"?

שפרוני: "אנחנו סופגים תוכן מעולמות שונים ויוצקים אותו לתוך עבודותינו, וממש כמו ספוג – ורסטיליים ומפנקים".